כולנו אזרחים למען הסביבה

 

 

 

 

 

 

 

 

מפעל המוות - התחקיר המלא של 7 ימים, ידיעות אחרונות 2005

 

רק כשהתפזרה העננה הרעילה מהפיצוץ האדיר במפעל תעשיות אלקטרוכימיות, החלו להתגלות ממדי האימה.• מאות עובדים נחשפו במשך שנים לחומרים מסוכנים ללא הגנה, • מי שאובחנה אצלו חשיפה בלתי חוקית לכספית, נשלח לעבוד בסביבת חומר מסרטן אחר, "כדי שיתאוורר".• עשרות עובדים חלו בסרטן, במחלות כבד, עברו כריתות, לקו באימפוטנציה ובעקרות ונשלחו לאשפוז פסיכיאטרי.• בהוראת ההנהלה נאלצו העובדים לקבור באדמת המפעל מאות טונות של פסולת רעילה.• לפני ביקורות איכות הסביבה הורו להם להשבית מתקנים מזהמים.• רק כעת מעיזים העובדים לדבר לראשונה על המחלות הקשות, על מות חבריהם ועל שלטון הפחד במפעל / / • גיל מלצר / / צילום: גיל נחושתן / / 7.1.05

מפעל המוות גיל מלצר ידיעות אחרונות

עמוק באדמה 

הן היו ארבע ונשארו שלוש. טניה (שם בדוי) עלתה מצ'כיה, צילה פישמן מלטביה וולנטינהלזר מרוסיה. לאחר שהתיישבו עם משפחותיהן באזור עכו והקריות, התקבלו לעבוד כטכנאיות מעבדה, במקום שיהפוך במהרה לביתן השני, למשך 25 השנים הבאות: המעבדה האנליטית והגז-כרומטגרפית של מפעל התעשיות האלקטרוכימיות בעכו. שם הכירו את אילנה (שם בדוי), ילידת ישראל ועובדת ותיקה במעבדה, שהפכה לצלע הרביעית בחבורה. בעשר השנים הראשונות נראה העתיד מבטיח. הן נישאו, הקימו משפחות, כל בוקר נהגו להיפגש בכניסה למעבדה, להתעטף בחלוקים הלבנים, ולהתיישב כל אחת במקומה הקבוע לעוד יום עבודה במפעל ה– P.V.C  הגדול בישראל.למרות העובדה שמדובר במחלקה הקטנה ביותר במפעל הענקישהעסיק בשיא תפוקתו מאות עובדים, היוו הארבע חוליה חשובה ביותר בשרשרת הייצור- בדיקת איכות חומרי הגלם והמוצרים המוגמרים. כל יום הובאו למעבדה דגימות חדשות של חומרי גלם שהוצאו מהמתקנים ומפסי הייצור. עשרות מבחנות, צלוחיות ובלוני גז גדולים הונחו במסדרון הכניסה הצר שלהמעבדהבהמתנה לחוות דעתן של הכימאיות. החומרים שהובאו לבדיקה מוזכרים בראש רשימת החומרים המסוכנים, הרעילים והמסרטנים של התעשייה הפטרוכימית: ויניל כלוריד מונומר (VCMאתילן די כלוריד (EDC), כספית וכלור.הארבע, בעלות תארים אקדמיים בכימיה,עבדועם חומרים רעילים שזיהמו את אוויר המבנה הקטן. המנדף, שאמור לשאוב את הגזים הרעילים אל מחוץ למעבדה, לא עבד שנים רבות. בלוני הגז הישנים והדולפים הציפו אתה מעבדה מדי יום בענני VCM סרטני. הנשים ידעו שכל יום עבודה במעבדה חושף אותן מחדש לרעלים מסוכנים. לדבריהן, הן פנו אל ההנהלה בבקשה להחלפת המנדף, המכלים הדולפים והציוד הישן, אבל לשווא. מהר מאוד הבינו שזה מה שיש, ועם זה צריך לעבוד. שמי שלא טוב לו, יכול ללכת משם. עם הרעלים הן יסתדרו, כך חשבו, אבל לא בלי עבודה ומשכורת. אחת היתה אלמנה, בעלה של השנייה מובטל, לכולן היו ילדים לפרנס. לכן העדיפו לשתוק כל השנים.הן שתקו מפחד כשטניה התחילה לדמם, ולאחר חודשים אחדים עברה כריתת רחם ושחלות.  הן חרקו שיניים שנה לאחר מכן, כשביקרו את פישמן בבית החולים, אחרי שעברה כריתה זהה. החשש מפיטורים היה חזק מהן גם כשלזר סיפרה שאובחנה עם סרטן ברחם. והן נשארו איתנות בשתיקתן גם כשליוו בדמעות את הצלע הרביעית שלהן, אילנה, בדרכה האחרונה, לאחר שנפטרה מסרטן ברחם. כולן היו בשנות הארבעים לחייהן כשחלו. 

גשם של כספית

חודש וחצי, מקסימום חודשיים, זו כל המנוחה שהקציבו להן הרופאים אחרי הכריתות והניתוחים. הן לא דרשו יותר מזה לפני שחזרו ללבוש את החלוקים הלבנים ולעבוד בענני הרעלים. רק ביניהן, בשיחות שקטות במעבדה, עלו החשדות שזה לא סתם צירוף מקרים סטטיסטי, אלא תוצאה של מגע ממושך עם החומרים המסרטנים. אבל חשבנו שמי אנחנו, הן אומרות היום, שנעשה מזה עניין, אם אפילו הרופא התעסוקתי של קופת חולים, שעבד במפעלו הכיר כל אחת מאיתנו וידע בדיוק מה עברנו ובאיזה תנאים אנחנו עובדות, לא עשה את ההקשר.

הפחד לעורר את זעם המנהלים היה גדול עד כדי כך, שלא פנו לקבל את הזכות הבסיסית של כל עובד בישראל, דמי הביטוח הלאומי. "חששנו שאם נתלונן או נגיש תביעה בביטוח הלאומי, הם יגיעו לכאן ויתחילו לשאול שאלות ולברר מה קורה במעבדה וזה עלול לסבך את המפעל ולסבך אותנו עם המנהלים שלנו", סיפרה אחת מהן. הן לא היו היחידות שנחשפו ,חלו ושתקו. מרצ'ל בודוגה עבד 30 שנה במפעל, מרביתן במתקן האלקטרוליזה, שהכיל 36 תאי כספית. תפקידו לא היה מסובך. הוא וחבריו נדרשו להשגיח על פעילותם התקינה של המכשירים ולבצע פעולות עבודה שוטפות ובמקרה של תקלה או דליפת כספית- לפתוח את התא, לאתר את התקלה ולתקן אותה. עובדים במתקן סיפרו על חום אימים ששרר בתאים, מסכות לא תקינות שגרמו לכספית לחדור לתוכן, כספית שנזלה מהמכלים אל הרצפה ואפילו נקבים בצנרת שגרמו לגשם של כספית.הכספית, החומר המוכר ממדי חום ביתיים, היא מתכת נוזלית נדיפה מאוד. נשימה של אדיה בכמויות גדולות ולאורך זמן גורמת להצטברות המתכת בגוף, לפגיעה בלתי הפיכה במוח ובמערכת העצבים המרכזית וכןלפגיעותגופניות אחרות כמו התפוררות השיניים ורעד קשה בידיים.אצל בודוגה זה החל כדימום קטן מהאף. הוא לא עשה עניין, לא חשב שזה קשור לכספית. אחרי זמן קצר התעלף בשירותים בביתו, ואשתו מצאה אותו שם, מכוסה דם. הרופאים איבחנו סרטן באף והמליצו על ניתוחלאחר מנוחה קצרה אישרה לו הרופאה התעסוקתית לחזור לעבודה, אבל לא בכספית. הפעם נשלח למתקן שייצר את הגז הסרטני VCM . שנתיים מאוחר יותר התגלו גרורות בסינוסים ובחלקים אחרים בגופו והוא אושפז לניתוח השני. רופא אמריקאי המתמחה במחלות סרטן ביקר באותה עת במחלקה האונקולגית של בית החולים בנהריה, פגש אותו במיטתו ושאל שאלה אחת בלבד: איפה אתה עובד?אשתו של בודוגה סיפרה לחבריו שעוד כשהיה צעיר ובריא אמר לה שמהמפעל הזה הוא לא יגיע לגיל פנסיה. הוא צדק. ב-2 בנובמבר 2002, אחרי 30 שנות עבודה במפעל, שש שנים לאחר שאובחן לראשונה, נפטר מרצ'ל מסרטן בגיל 58.ג'אן מדר,חברו של בודוגה, שעלה בשנות החמישים מטוניס, עבד 22 שנים בתחזוקת התאים באלקטרוליזה. אצלו לא היו דימומים, אבל אובחנו הרעלות כספית חוזרות בשתן. גם הוא לא עשה עניין. "אנחנו מוציאים אותך לשלושה חודשי אוורור במחלקת ה-VCM, אחר כך תחזור לאלקטרוליזה" , אמרו לו בכל פעם מחדש רופאי התעסוקה של המפעל. בתקופה ההיא כבר היה ידוע בספרות הרפואית שאחרי הרעלה ראשונה של כספית אסור להתקרב אליה שוב. ה-VCM , גז חסר ריח, הוכר כבר בתחילת שנות ה-80 כמסרטן של הכבד וכאחראי לשורה ארוכה של מחלות עור ועיניים. "הם יודעים מה הם עושים", אמר לעצמו והמשיך לנדוד בין החומרים הרעילים.עד 1994 הכל היה בסדר. אמנם השיניים שלו ושל רבים מחבריו למתקן התחילו להתפוררוהרעידות בידיים הפכו לתופעה מוכרת בקרב עובדי המפעל, אבל הוא עבד. כשהגיעו הבחילות כבר היה לו קשה לקום בבוקר. לאחר זמן קצר אובחן כסובל מגידול ביותרת המוח ובסיס הגולגולת. בגיל 43 עבר ניתוח ראש ראשון. אחרי שאיבד את הראייה בעין שמאל הגיע גם הניתוח ב-2001. היום הוא בבית, עם שתי צלקות גדולות בראש, עיוור, בקושי שומע. 500 שקל בחודש תרופות ונסיעות תכופות אל המחלקה האונקולוגית של בית החולים בנהריה. כל עובדי האלקטרוליזה שהתראיינו לכתבה סיפרו, כמעט בדרך אגב, שבמשך השנים איבדו כולם את שיניהם. אבל זה בסדר, אמרו, הם לא דאגו. המפעל דאג לרופא שיניים שהתקין לכל אחד מהם שיניים תותבות. זה לא נגמר באלקטרוליזה. סעדיה בנון, שעלה מאלג'יר בסוף שנות ה-50, עבר ב-33 שנות עבודתו כמנהל משמרת במפעל את מרבית המתקנים. באמצע שנות ה-80 היתה לו תחושה שמשהו לא בסדר. אחרי כל בדיקה תקופתית במפעל ביקשו ממנו הרופאים לחזור על הבדיקות פעם נוספת. לטענתו, הרופא סיפר לו שהתוצאות לא מוצאות חן בעיניו, אבל לא פירט. סעדיה המשיך לעבוד. מישהו הרי צריך להאכיל את שבעת ילדיו. הוא לא התרגש יותר מדי כשכרתו לו את הפיקה בברך- לדבריו הסבירו שזה בגלל העמידה הממושכת בעבודה- ולא כשאושפז בגלל בעיות נשימה. הרבה מחבריול עבודה סבלו מזה, הוא מספר, והמשיכו לעבוד. אבל ב-93', כשהיה בן 63, נקרא להנהלהשם הודו לו על השירות המסור והוציאו אותו לפנסיה מוקדמת, בלי לשאול לדעתו. ב-98' החמירה בעיית הנשימה שלו ועד מהרה מצא את עצמו על שולחן הניתוחים עם חור בגרון וצינור שבלעדיו הוא אינו מסוגל לנשום. הרופאים אבחנו סרטן הלוע ומיתרי הקול. היום הוא בבית, נושם ומדבר בקושי. בשום שלב, לא חשב שזה קשור לעבודה. 

כמו בעולם השלישי

הוויניל כלוריד מונומר (VCM) הרעיל, שזרם לחלל המעבדה מתוך פיות דולפות של מכלי מתכת ישנים, גורם לאנדיוסורקומה, סרטן כבד נדיר ביותר. אצל יוסוב לזר, שעלהב- 83' מרומניה עם אשתו ושלושת ילדיו, זה החל בכאבי בטן. אחר כך הוא הקיא דם, וראה שכל ביקור בשירותים משנה את צבע המים באסלה. הוא לא קישר את זה לעבודה כשאובחן אצלו כבד מוגדל, וגם לא כשהחל להתנפח מהתרופות. הוא מספר שרק כשהבחין ששמות חבריו לעבודה מופיעים במודעות האבל בתדירות עולה, שנה או שנתיים בלבד לאחר שהוצאו לפנסיה, קשר את הקצוות.

הלאה: אצל פרוספר לזמי, יעקב כהן, משה, דוד ורבים אחרים במפעל תעשיות אלקטרוכימיות (שמותיהם שמורים במערכת) אובחנו כבדים וטחולים מוגדלים, ציסטות בריאות ובכליות,בעיות לב ונשימה חריפות, התפוררות של השיניים, כוויות וקילופי עור קשים,עלייה חדה בלחץ הדם, כיב קיבה ואבנים בכיס המרה ומגוון גדול של מחלות הקשורות ישירות- לפי הספרות הרפואית ומדברי רופאים תעסוקתיים- לכספית, ל-VCM, ל-EDC ולשאר החומרים המסוכנים שאיתם באו במגע כל יום, כל היום, במשך עשרות שנים. מרביתם היו בתחילת שנות הארבעים לחייהם כשהחלו לחלות.יותר ממאה עובדים של מפעל תעשיותא לקטרוכימיות ובני משפחתו של מרצ'ל בודוגה שנפטר, מיוצגים כעת על ידי עו"ד ארזשניאורסון בתביעת נזיקין העומדת להיות מוגשת בבית משפט השלום. זו אחת התביעות הגדולות שהוגשו אי פעם בישראל נגד מקום עבודה אחד.לבקשת עו"ד שניאורסון ראיין ד"רשוקיגושן, מנהל המחלקה לרפואה תעסוקתית של צה"ל ויועץ עצמאי בתחום זה (ששימש גם כמשקיף מטעם משרד הביטחון בוועדה לבדיקת פרשת הקישון), את העובדים ובחן את תיקיהם הרפואייםלפי בדיקתו, 34 מתוך מאה העובדים סובלים ממחלות כבד, לבלב ודרכי המרה,תופעות מוכרות של חשיפה ל-VCM), אצל כמחצית מהם אובחנו גם גידולים סרטניים. שבעה נאלצו לעבור כריתה של איברים שונים בגופם (שישה נוספים עברו כריתה בדרכי העיכול). 53 מהעובדים סובלים מהפרעות נוירולוגיות: כאבי ראש, סחרחורות,הפרעות בשיווי משקל ורעד קשה בידיים (הפרעות הידועות כנובעות מחשיפה לכספית ול-VCM) . 24 אובחנו כסובלים מאימפוטנציה ועקרות. 41 מהם נמצאים בטיפול פסיכיאטרי וסובלים מדיכאון וחרדה, גם הם תופעות מוכרות של חשיפה לכספית. שבעה כבר עברו אשפוזים פסיכיאטריים בכפייה. 30 איש סובלים ממחלות לב ויתר לחץ דם. 38 סובלים מהפרעות נשימה כמו אסתמה חריפה וחסימה של הריאות, אף הן, לטענתם, כתוצאה מחשיפה לחומצות הרעילות ולחומרים אחרים במפעל. אחד מהעובדים אובחן עם סרטן במיתרי הקול והלוע. 13סובלים ממחלות שונות בסינוסים, הרס מחיצות האף, תופעות אופייניות לחשיפה לכספית ולחומצות חריפות. 20 סובלים מדלקות עור, שינוי בצבע העור, זיעה חומה וגידולי עור סרטניים. סימפטומים קלאסיים, מסביר ד"ר גושן, לחשיפה לכלור,, VCM וחומרים ממיסים. אצל אחד מהעובדים התגלו גידולים סרטניים בכלי הדם במוח - מנינגיומה. תופעה ישירה של חשיפה ארוכה ל-VCM. את הרשימה סוגרים ארבעה שמות נשים. ארבע עובדות המעבדה שסבלו מסרטן וגידולים ברחם ובשחלות. שלוש מהן כאמור עברו כריתה. אחת נפטרה.ד"ר גושן טוען כי את כל המחלות שאובחנו ניתן לשייך ישירות לחומרים הרעילים שאיתם באו העובדים במגע: כספיתאתילן די כלוריד (EDC, נוזל רעיל בעל ריח חריף, הידוע זה שנים רבות כפוגע במערכת הנשימה ובמערכות נוספות בגוף), ויניל כלוריד מונומר (VCM),כלור, מימן כלוריו מימן הנתרן. מהתיעוד הרפואי שהגיע לידיו עולה כי כל אחד מעשרות העובדים שעבד במתקן האלקטרוליזה או במתקנים הסמוכים לו נפגע אם כתוצאה מנשימת אדי הכספית, או בזמן איסוף החומר מבורות איסוף הכספית. הם נשמו את האדים כשהכספית טפטפה ודלפה מתוך תאי האלקטרוליזה והתפזרה בכמויות גדולות על רצפת המתקן, ממש מתחת לרגליהם. היא חדרה לריאותיהם גם מתוך תעלות השפכים הפתוחות. היא פגעה בהם גם לאחר שהתייבשה על האדמה מסביב למתקן והפכה לאבקה. משב הרוח הקל ביותר, כך תיארו העובדים, היה מכסה את המפעל כולו בשכבה דקה של אבקת כספית."זה המקרה החמור ביותר שנתקלתי בו", אומר ד"ר גושן. "בסיכום המידע מהעובדים ומהתיקים הרפואיים שלהם, לא מצאתי ולו עובד בריא אחד מתוך אותם מאה שנבדקו. ומדובר רק באלו שבדקנו. מאות נוספים עדיין יושבים בבית ואני משוכנע שגם ביניהם יש כמות אדירה של חולים. תופעה חמורה כל כך, של הרעלה בכזה היקף,לא מצאתי בספרות המקצועית העולמית. רק במדינות העולם השלישי תמצא היום את הקומבינציה של מפעל אחד שמשלב בתהליך הייצור שלו כל כך הרבה חומרים רעילים ומספר כה גבוה של עובדים חולים, במגוון כה רחב של מחלות. בארה"ב ובאירופה זה לא קיים כבר שנים".בנוגע לעובדים שעברו הרעלות כספית חוזרות ונשנות, ד"ר גושן תקיף במיוחד: "שמעתי מהם שבמקום להרחיק אותם ממקור הסכנה, מהכספית, הם הועברו לתקופת אוורור, לא פחות ולא יותר, במתקן עם ה-VCMשהוא גז מסרטן, ולאחר מכן הוחזרו שוב ושוב לעבוד עם הכספית, כאילו העובד כבר נקי. זה מנוגד לחוק. מי שעבר הרעלת כספית אסור לו לחזור לעבוד שוב עם כספית, אבל בפועל וכפי שלמדתי מהעובדים, במפעל הזה לא היה דין ולא דיין.  זה מה שגרם להם להרעלות כספית חוזרות ונשנות. זה נזק מצטבר בלתי הפיך. איפה היו רופאי התעסוקה של המפעל? מה קרה למעקב שעשו אחרי העובדים? לפי התיקים הרפואיים, כל המעקב הרפואי וההיגייני של המפעל לא היה תקף".עו"ד שניאורסון והחוקר הפרטי גיורא יבין יצאו לקחת דגימות קרקע מהאתרים שבהם, לדברי העובדים, נקברו החומרים המסוכנים במפעל. בחוות הדעת של מעבדת אמינולב, שבדקה את הדגימות, נמצאו ריכוזי כספית גבוהים פי 152, פי 1,843 ואף פי 24,125 מהרמה המותרת בחוק, וכן ריכוזים חריגים של EDC."הנזק לקרקע הוא קבוע ובלתי הפיך", אמר בהתייחס לממצאים מומחה לאיכות מים וזיהום קרקעות מהטכניון, שביקש לא להיחשף. "החומרים האלה מחלחלים לקרקע ומגיעים למי התהום. בהיבט של בריאות האדם הנזק הוא מיידי ברגע שהחומר מגיע למים שאנו שותים".לא היה קל לשכנע את עובדי מפעל תעשיות אלקטרוכימיות להתראיין לכתבה, אחרי עשרות שנים של שתיקה. היה להם קשה לשפוך בפני גורם חיצוני את כל הרעל שצברו בגופם ובנפשם נגד המפעל שהיה ביתם רוב חייהם, ובעיקר נגד מנהליו. עכשיו החליטו לדבר. כולם חולים, מדממים, מרבית םמבלים את עיקר זמנם במחלקות בתי חולים או בהלוויות חבריהם. אבל הנקודה ששברה אותם היא שמאז אוקטובר 2003, כשהמפעל נסגר בשל שריפת ענק, הם נותרו ללא עבודה, ללא שכר, ללא פנסיה וללא עתיד. "כשאין לי עתיד, אין לי כבר ממה לפחד", אמר בדמעות אחד מהם.הם התחילו לדבר רק לאחר שיחות הכנה ארוכות, כשהשתכנעו שהמידע שימסרו מיועד לכתבה עיתונאית ולא להנהלת המפעל או לאוזניו של יו"ר הוועד, סמי ביטון, שלדבריהם, השליט עליהם טרור. אט-אט החלו, בזה אחר זה, לשלוף את מה שהם כינו "פוליסת הביטוח שלנו": אחד הוציא ערימת מסמכים מקוריים של המפעל מאחורי תמונה על הקיר. השני שלף קלסר התכתבויות פנימיות של הנהלת המפעל עם המשרד לאיכות הסביבה מתוך מגירה תחתונה בארון נידח בביתו. אחד אפילו השאיר אצל שכנו פיקדון לעת מצוא, העתקי תלושי שכר של מנהלי המפעל. "ידעתי כל הזמן שבשלב כלשהו המפעל יתמוטט או יתפוצץ ולכן החלטתי לקחת מסמכים מהמפעל" סיפר בכאב אחד העובדים שעבד שם יותר מ-35 שנה, עד הסגירה.מרביתם דרשו להישאר בעילום שם, מחשש שהדבר יפגע במאבק שהם מנהלים בימים אלו מול הנאמן וכונס הנכסיםשמונו למכור את המפעל לאחר סגירתו, לקבל את יתרת הפנסיה והפיצויים המגיעים להם על פי חוק.

עובדים נעלמו במכלי גז

מפעל פרוטרום- תעשיות אלקטרוכימיות בעכו, הממוקם על 450 דונם של אדמה חולית זהובה הנושקת לים, נוסד ב-52'. המדינה הצעירה שיוועהל מפעלים עתירי ידע- ובעיקר למקומות עבודה. קבוצת משקיעים אמריקאים הרימה את הכפפה והקימה בעכו מפעל לייצור סודה קאוסטית, כלור וחומרי הדברה. בתוך עשר שנים כבר העסיק המפעל מאות מתושבי עכו והסביבה, מרביתם עולים חדשים מצפון אפריקה, והיה להתגשמות החזון הציוני.

בשנות ה-60 רכש את המפעל איש העסקים היהודי אמריקאי ג'ון פרבר, בעליה של חברת האחזקות ICC, שבסיסה בניו-יורק. בשנות ה-70 הורחבה הפעילות גם לייצור PVCשהפך למצרך מבוקש בעולם. עד מחצית שנות ה-80 הביא המפעל לבעליו רווחים אדירים, ולתושבי האזור הפכה ההשתלבות בו מצורך לשאיפה. מספר אחד העובדים הוותיקים: "כל עובד רצה שהבן שלו והנכד שלו יגיעו לעבוד כאן. התחושה היתה שאם אתה בתעשיות אלקטרוכימיות, אתה יכול להיות רגועאתה מסודר לכל החיים".ב-83' נקלע המפעל לראשונה לקשיים כלכליים, אבל הרווחים האדירים שצבר, לצד סיוע כספי של מיליוני דולרים מהמדינה, אפשרו לו להיחלץ מהמשבר ואף לממש תוכנית השקעות בהיקף של עשרות-מיליוני דולרים, שכללה הקמת פסי ייצור חדשים ושכלול שיטות העבודה ותהליכי הייצור. המפעל עלה שוב על דרך המלך. הוא היה מקור גאווה לעובדיו ולעיר עכו, והתעשייה הישראלית כולה ראתה בו דוגמה למצוינות. ראשי ממשלהשרים וח"כים נהגו לקפוץ לארוחת צהריים מפוארת ולצילום קבוצתי עם הנהלת המפעל. לא עבר שבוע בלי ששמו יופיע במדורי הכלכלה של העיתונים. שנות ה-90 הביאו תחרות קשה מצד יצרנים אחרים בעולם ותנודות במחירי ה-PVCשהובילו את המפעל שוב לקשיים כלכליים.תוכנית ההבראה המקיפה כללה גל פיטורים גדול, בעיקר של מהנדסים ואנשי מקצוע ותיקים. הם הוחלפו, לדברי העובדים, בכוח עבודה צעיר, זול ובעיקר בלתי מיומן. "חשוב להדגיש את חלקם של העובדים בתהליך השיפור", סיפר בראיון אריה מרקמן, מנכ"ל המפעל באותה תקופה. "בניגוד למפעלים אחרים, העובדים שלנו הבינו את הקשר בין מצב המפעל ובין שכרם ומתוך הזדהות עם מצבו הקשה של המפעל ויתרו על חמישה אחוזים משכרם ובכך תרמו ליכולת התחרות שלו בשוקי העולם". צביקה גרינגולד, מפקד "כוח צביקה" הנודע ממלחמת יום הכיפורים, לשעבר סמנכ"ל הארגון של המפעל, הצהיר לא פעם כי המשאב העיקרי שעליו נשען המפעל הוא העובדים.

אך בניגוד למאמצים הגדולים שהשקיעה הנהלת המפעל בשמירת תדמיתו כמקום עבודה לדוגמה, מתברר שמבפנים היתה התמונה שונה לגמרי. "רבים מחבריי לעבודה במפעל כבר אינם בין החיים, ולצערי, הם לא מתו מזקנה" , אומר ר', מהנדס כימיה בכיר שמילא שורה של תפקידים בכירים במפעל. בתצהיר המשפטי שמסר ר',בצירוף מסמכים מקוריים של המפעל, עדויות מנהלי משמרות ועובדים מן השורה, נטען כי החל מיום הקמתו חשף תעשיות אלקטרוכימיות את עובדיו ואת תושבי הסביבה לכמויות עצומות של חומרים מסוכנים, חלקם מסרטנים. הן במהלך תהליכי הייצור, הן בעת הטיפול בשפכים והן כתוצאה מפיזור חומרים מסוכנים בשטח המפעל וקבירתם באדמה במקומות שונים במפעל, במטרה להסתיר ראיות. במקרים רבים נעשו הדברים תוך התעלמות מבטיחות העובדים ותושבי האזור, ומהחוק.

מעדותו של הרופא התעסוקתי ד"ר גושן עולה כי החשיפה העיקרית והמסוכנת ביותר שאליה נקלעו העובדים היתה דווקא לגז הסרטני  VCM, לאחר שבמשך עשרות שנים הם נחשפו ונשמו VCM בכמויות ובריכוזים שעולים באלפי אחוזים על הריכוז המותר לחשיפה". השפעת האוויר הספוג ב VCM על העובדים היתה כה חמורה",  כתב המהנדס ר', "עד שבנוהל, כל עובד שנכנס לריאקטור (אחד המתקנים במפעל-ג"מ) על מנת לבצע ניקיון, צויד במסכת אף-פה והיה נקשר, בעזרת רתמה, לחבל, כדי שניתן יהיה לחלץ אותו מתוך המתקן במקרה של איבוד הכרה או עילפון, מקרים שהתרחשו לעתים קרובות ".

"כמעט כל יום מישהו מאיתנו היה מתעלף בתוך הריאקטור", מתאר אחד העובדים, "הגזים שנפלטו מדפנות המכל היו חודרים דרך הפילטר של המסכה, שהיה שחוק או מאיכות ירודה. בהתחלה אתה מקבל סחרחורת ואחרי זה אתה פשוט נופל. היו הרבה מקרים שמישהו נעלם לנו ומצאנו אותו מחוסר הכרה בתחתית של המכל. רק אז התחלנו להשתמש בחבלים כדי שאם יקרה משהו נוכל לחלץ אותו לפני שיהיה מאוחר מדי". במהלך יום עבודה שגרתי נדרשו העובדים להיכנס אל חלל המתקן ולנקות את דפנותיו בין 15 ל-18 פעמים.

כדי למנוע מהעובדים להתקומם מצאה הנהלת המפעל פתרון יצירתי: במקום להגביל את זמן שהייתם בתוך גוף המכל, קיבלו העובדים בונוסים כספיים, שהיו גבוהים יותר ככל שסיימו לנקות אותו מהר יותר. העובדים סיפרו שהיו מקרים שבהם הצטברו בתוך המכלים גושי פסולת שלעתים הגיעו למשקל עשר טונות, אז נהגו לשהות בתוך המכל כעשר עד עשרים שעות ברציפות. 

ביקורי פתע מתואמים

העובדים לא היו היחידים שהורעלו, לטענתם, על ידי תעשיות אלקטרוכימיות בעכו. חוקי איכות הסביבה בישראל מחייבים כל בעל מפעל לסלק את הפסולת הרעילה שמקורה במפעל או מצויה בו, לא יאוחר מתום שישה חודשים ממועד היווצרותה, למפעל לנטרול וטיפול בפסולת חומרים מסוכנים שברמת-חובב. מדובר בהליך שעלותו מיליוני שקלים בשנה למפעל שמייצר אלפי טונות פסולת רעילה בסדר הגודל של תעשיות אלקטרוכימיות. גם כאן נמצא לכאורה פתרון יצירתי, שעובדי המפעל הסכימו עכשיו לחשוף למרות שנטלו בו חלק פעיל.

מהעדויות עולה כי משך שנים, עד לסגירתו באוקטובר 2003, קיימו העובדים את הוראות מנהלי המתקנים והמפעל להזרים ולהטמין בבורות ענקיים,שנחפרו במיוחד לשם כך בשטח המפעל, אלפי טונות של פסולת שהכילה חומרים מסוכנים כמו כספית, EDC וסודה קאוסטית. הקבורה נעשתה בשעות לילה מאוחרות, כשהתנועה במפעל דלילה.בסוף שנות ה-90, נטען בתצהיר שמסר המהנדס ר', הורתה הנהלת המפעל לעובדיה לערבב את בוצת הכספית עם זבל עופות, בניסיון לטשטש את הריחות העזים ואת העובדה שמדובר בפסולת, ולשלוח אותה להטמנה במזבלות רגילות. רק ערנותם של עובדי מחלקות התברואה של המועצות העירוניות, שאליהן נשלחה הפסולת הרעילה, מנעה את המשך הנוהג הזה. לגבי פסולת כספית שלא נדפה לאוויר או הוזרמה לים, נטען כי המפעל נהג "להעלים" מאות קילוגרמים של פסולת כספית בקרקע, במקומות שונים במפעל, ולכסותם מיד במשטחי בטון. לפי התצהיר, הצליח המפעל להעלים במשך השנים פסולת כספית במשקל כולל של כ-70 טונות, שנפלטו לאוויר, לים ולקרקע.לפי עדויות העובדים והמהנדס, אחד המתקנים הישנים במפעל, שהוצא משימוש, הפך לבריכת איסוף של מאות טונות של בוצה רעילה. כאשר הבריכה התמלאה,היא כוסתה בחול שהובא על ידי טרקטור מחוף הים הצמוד למפעל. אלפי טונות פסולת של אתילן די כלוריד הוזרמו ישירות מהמתקנים אל בריכה ענקית שנחפרה במיוחד לשם כך באזור מרוחק ונסתר בשטח המפעל, המכונה בפי העובדים "הלגונה". גם כאן, כאשר עלתה הבריכה על גדותיהכוסה הבור בחול ים. העובדים סיפרו על יותר מ-20 חפירות ענק בשטח המפעל,ששימשו לקבירת חומרים רעילים בין השנים 2000 עד 2003 בלבד. למה לא דיווחתם על הדברים למשרד לאיכות הסביבה או לגורם אחר? "פחדנו. לכולם היה ברור מה יקרה אם מישהו יעז לדווח על זה. אז שתקנו".פליטות ענק של VCM נעשו גם דרך ארובות הענק של מפעל.לפי תצהיר של מהנדס במפעל, בשנת 2000 בלבד פלט המפעל כ-490 טונות של VCM לאוויר רק בתהליךהייצור עצמו, לא כולל תקלות או הפסקות חשמל. לדברי עובד תחזוקה, בכל פעם שאירעה תקלה באספקת החשמל למתקנים, היו כמויות אדירות של הגז נפלטות אל האווירהפתוח. במפעל מצאו דרכים להסתיר זאת, והפעם, גם למשרד לאיכות הסביבה היה חלק בזה.ב-6 במרס 2001 כתבה דורית זיס, מרכזת תעשייה ואיכות אוויר במחוז הצפון של המשרד לאיכות הסביבה, לד"ר שרה הירש, סמנכ"ל פיתוח ואיכות הסביבה של מפעל תעשיות אלקטרוכימיותכי בדעתה להגיע לביקור פתע במפעל. "במסגרת בדיקות פתע לגילוי פליטה בארובות של אגף איכות אוויר, אנו מתכוונים להגיע בחודשים הקרובים למפעלכם לבדיקתVCM  בארובות ייבוש ה-PVC". מהמכתב עולה כי בביקורת ה"פתע" ייטלו חלק גם נציגים של איגוד ערים גליל מערבי, השותפים אף הם באחריות הפיקוח על מפעלים מזהמים. זיס מסיימת את מכתב ההפתעה: "בהתאם לסיכום בין מנהל המחוז, מר שלמה כץ, למפעלכם, נודיע על מועד ההגעה יומיים לפני ביצוע".על התייחסותו של המפעל לאותן ביקורות ניתן ללמוד מהערה, בכתב ידו, של מזכיר חברת תעשיות אלקטרוכימיות, עו"ד יאיר כוכבי, המופיעה בשולי המכתב: "הלוואי שכל ביקורות הפתע יהיו כאלה! לא ניתן למצוא דוגמאות להודעה על ביקור פתעBy definition ".ב-18 באפריל 2002 ערך איגוד ערים גליל מערבי ביקורת פתע, במטרה לבדוק כיצד מטפל המפעל בכמויות האדירות של הכספית המצויה בשטחו. "אנדריי דאג לכך שמתקן האלקטרוליזה יהיה נקי ומסודר לקראת הביקור", נכתב במזכר פנימי של המפעל בנוגע לביקור. "לגבי פילטר הפחם אין מה לעשות. חשוב לזכור (ולציין לאורחים, אם יידרש) כי יש לנו מנה חליפית במחסן ועדיין לא הגיע מועד החלפתו. נושא שלב הלימוד ייתן לנו את האליבי לגבי הפעם הראשונה שהתוצאה לא תהיה טובה".ארבעה חודשים מאוחר יותר ביקר במפעל רן איילון, מפקח מקורות יבשתיים של המשרד לאיכות הסביבה, במטרה לעמוד על כמות הכספית המצויה בפסולת שהמפעל שופך לים. כך נכתב במזכר פנימי לסיכום הביקור הנושא את הכותרת "ביקור פתע של רן איילון- מפקח ימי 26.8.02", שרשם חיים רפפורטחבר הנהלת המפעל: "הוא בא אחרי התרעה של חצי שעה ומטרתו היתה כפולה - ללמוד על פעילות מתקן הכספית ולבקר במוצא הימי של השפכים. הוא ראה את הבריכה המערבית ריקה ומבריקה מניקיון. ההסבר שנתתי הוא, כי מדובר בחלק מההתארגנות שלנו לשלוח בוצה לרמת-חובב וכי רוקנו את הבריכה לשם כך. נראה כי זה הרשים אותם... לסיכום, הביקור היה טוב וכרגיל יש להיות מוכנים לביקור הבא, שגם הוא יהיה ביקור פתע, ולהיות על המשמר".בתגובה למסמכים מסרו ד"ר יוסי ענבר, סמנכ"ל המשרד לאיכות הסביבהושלמה כץ, מנהל המחוז הצפוני של המשרד, כי ככל הנראה מדובר ב"בלבול" של המונחים מצד נציגיהם הבכירים. לדברי השניים ביקורות הפתע של נציגיהם לעולם אינן מתואמות מראש עם המפעל הנבדק. עם זאת אישרו השניים כי פעילות המשרד לאיכות הסביבה כוללת גם בדיקות מתואמות, אך אלו אינן מוגדרות כ"ביקורת פתע". בניגוד לדבריהם, נטען בעדויות העובדים, המגובות במסמכים רשמיים, כי מרבית ביקורי המשרד לאיכות הסביבה במפעל תעשיות אלקטרוכימיות, אם לניטור ארובות ואם לצורך אחר, נעשו בתיאום מראש בין נציגי המשרד והמפעל. ויותר מכך: לטענתם, כהכנה לביקורות הורתה הנהלת המפעל לעובדיו להוריד  את תפוקת המתקן הנבדק או להפסיק כליל את הייצור בו על מנת לוודא שפקחי המשרד לאיכות הסביבה לא יגלו את הפליטות החריגות בארובות.העובדים הצביעו על תנחום קלנר, מנהל אגף ההנדסה במפעל שנים רבות, שמונה ב-2003 למנהלו, כאחד הגורמים שהורו על קבורת הפסולת הרעילה. הוא שולל את דבריהם בתוקף: "כמנהל אגף ההנדסה הייתי ממונה על תחזוקת המפעל ולא על התחום האקולוגי. מוניתי למנהל המפעל זמן קצר לפני שהמפעל נסגר ובתקופתי אני לא יכול להעיד על דבר כזה".בתגובה לקבורת הפסולת הרעילה אישר שלמה כץמנהל מחוז הצפון של המשרד לאיכות הסביבה זה שבע שנים, כי שמע שמועות על פעילות זו מצד המפעל אך בהיעדר ראיות לא מצא לנכון לברר את העניין לעומק. "אם יגיעו לידי ראיות של ממש והעובדים יסכימו להעיד על כך בבית המשפט, אנחנו נחקור את העניין לעומקובמידת הצורך אפילו נגיש כתבי אישום נגד מנהלי המפעל".

יקירי איכות הסביבה

ועדיין, אחרי חשיפת העובדים לרעלים, הטמנת הפסולת באדמה ושחרורה לאוויר, לא חס המפעל גם על המשאב הטבעי הגדול מכולם: הים. בדוח הנושא את הכותרת "איכות מימי החופין של ישראל בים התיכון לשנת 2003" ציינו ד"ר ברק חרות, עדנה שפר ויובל כהן, חוקרי המכון הממשלתי לחקר ימים ואגמים, כי למרות שיפור בהיקף ועוצמת זיהום הים התיכון במפרץ חיפה, נותרו שני מוקדים עיקריים להזרמת מתכות כבדות לים: "התעשיות האלקטרוכימיות בצפון (בעיקר מקור לזיהום בכספית) ושפך נחל הקישון בדרום". בתגובה לממצאי הדוח מסר דובר המשרד לאיכות הסביבה: "כל היתר זרימה של שפכים נשקל בכובד ראש, ניתן תוך מגבלות חמורות ונתון לפיקוח".

ב-2001, בעוד המפעל מזהם משאבי טבע,מחליט המשרד לאיכות הסביבה להעניק לו פרס. ואלה נימוקי הזכייה, כפי שפורסמו באתר האינטרנט של המשרד: "ב-2001 ביצע מפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו פרויקט למחזור אתילן די כלוריד. סך ההשקעה בפרויקט עמדה על כ-650,000 שקל, מתוכם העניק המשרד לאיכות הסביבה למפעל מענק של 200,000 שקל"."זו הברקה", אמר גורם בכיר לשעבר במשרד לאיכות הסביבה, המכיר את סוגיית המפעל, "תעשיות אלקטרוכימיות הינו מפעל פרטי שמשך שנים ארוכות הזרים לבעליו סכומי עתק. כעת לא רק שהוא הצליח להוציא מהמדינה השתתפות בסילוק הרעלים שלו, אלא עוד נתן למשרד לאיכות הסביבה את התחושה שהוא משחק לפי הכללים שלהם. כך הוא בעצם הצליח להוריד אותם מהגב שלו ומאידך גיסא אפשר למשרד להראות לציבור, תראו איזה יופי אנחנו עובדים. תראו איזה תוצאות אנחנו משיגים. אבל תכל'ס, הכל מראית עין".בשיחות עם רבים מעובדי המפעל הם אמרו שלתחושתם, התנהגותה של הנהלת המפעל בנוגע לבריאותם ולאיכות הסביבה נבעה מההנחה שאף אחד מהעובדים שהשתכרו שכר גבוה בהרבה מחבריהם במפעלים אחרים, לא יעז לדבר. והם אכן שתקו.עם זאת, מתכתובות פנימיות של המפעל מתברר, שלמרות שתיקת העובדים לא היתה ההנהלה רגועה. בתחילת שנת 2000 דרש המשרד לאיכות הסביבה מהמפעל לבצע סקר הערכת זיהום קרקע ומי תהום בשטחו על ידי גורם חיצוני. "יש לנסות למצא דרך לשמור על הנתונים בסוד" כתב עו"ד יאיר כוכבי, מזכיר חברת תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ, בכתב ידו לחבריו בהנהלת המפעל: "ברור שיש להחתים את מבצע הסקר על הסכם סודיות, אבל גם זה לא מספיק כדי ליצור חיסיון משפטי".עד כמה חששו בהנהלת המפעל מחשיפת מה שמתרחש בין כתליו ניתן ללמוד גם מהדוגמה הבאה. באוגוסט 2000 זומן המנכ"ל אמיר אנדוולט להשתתף ולהרצות ביום עיון בנושא "התמודדות התעשייה בנושא הזיהום הסביבתי", שערכו איגוד התעשייניםוהמשרדלאיכות הסביבה. "ימי עיון בנוכחות השר הממונה, מנכ"ל המשרד ופקידים בכיריםשואביםלתוכם פקידים בדרגות הביניים ועיתונאים מהמקומונים", נכתב במזכר פנימי שלהמפעל.  "נציגות של המפעל ובמיוחד חשיפה בדרך של הרצאה, עשויה לגרום לשאילתות שתגרומנה לחברה 'אי-נוחות' וזאת בפורום הרחב ביותר של נציגי המשרד". "נדמה לי", ממשיך הכותב, "שבמצבנו הנוכחי עלינו להתמקד בעשייה ושיפור, ולא להיחשף על במות שאין ודאות שלא נותקף בהן, וכתוצאה ההד הציבורי וחמור מזאת, מיקוד הראייה של הרשויות, יביאו נזק רב. לפיכך אני מציע שנציג מתא"ל (תעשיות אלקטרוכימיות- ג"מ) ישתתף כמאזין פסיבי ולא תינתן מצגת העשויה להעמידנו במוקד הציבורי".חידדה את הנקודה שרה הירש, סמנכ"ל למחקר, פיתוח ואיכות הסביבה של המפעל, במזכר פנימי ששלחה לחבריה להנהלה:..." אל לנו להיכנס לפירוט מיותר. בהצגת הנושאים יש לדעתי מן התועלת להציג בצורה עניינית את מה שעשינו ועושים בנושאים שידועים לנו (כגון כספית) ולא להיחשף לנושאים שלדעתי לא נחשפו עד היום ולא כדאי שייחשפו כמו VCM ו-EDC".בין גורמי אכיפת החוק בנוגע למפעלים מזהמים נכללות גם הרשויות המקומיות שבשטחן פועלים המפעלים. במקרה הזה, מדובר בעיריית עכו, שאיתה הצליחה הנהלת תעשיות אלקטרוכימיות לקיים קשרים חמים במיוחד באמצעות מחזיק תיק איכות הסביבה שלה, מנדי בראון. בראון, מידעם עזיבתו את המועצה, החל לקבל משכורת מאותו מפעל עצמו. (ראה תגובה למטה). 

הפיצוץ 

חודשים ספטמבר ואוקטובר 2003 היו שחורים עבור מפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו, ולא פחות מכך-עבור תושבי הסביבה. שורה של פיצוצים ודליפות גזים רעילים החשיכו את האזור כולו לימים שלמים. ב-13 באוקטובר נסגר המפעל סופית, אחרי הפיצוץ הגדול.בשעה 07:18 בבוקר הרעיד פיצוץ עז את אזור התעשייה של עכו. ענן ענקי של גז רעיל ( VCM ) התפרץ מתחתית אחד הדודים במתקן ה"מונומר" שייצר את החומר. שלושים שניות מאוחר יותר עלה המתקן הענקי באש, שהתפשטה גם לחלקים אחרים במפעל ויצרה דליקה ענקית. בתוך שניות כוסה האזור כולו בענן עשן שחור ורעיל. תושבי כפר- מסריק ועין- המפרץ, המצויים בטווח של קילומטר מהמפעל, נדרשו להישאר בבתיהם משך מרבית שעות היום עד לכיבוי האש והתפזרות העשן.מיד לאחר שהתגברו כוחות הכיבוי על האש נכנסו אל שטח המפעל גורמי חקירה שונים והחלו בודקים את נסיבות האירוע. לצד ועדת החקירה הפנימית שמינה המפעל התרוצצו במקום גם חוקרים מטעם מכבי אש, משטרת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה ואפילו חוקרים מטעם חברת הביטוח של המפעל, שביקשו לאמוד את הנזק ולברר מה גרם לפיצוץ.מן העדויות שמסרו עובדים שנכחו בשטח המפעל ובמתקן שנשרף עולה כי בטרם החלו גורמי החקירה לתשאל את העובדים, רוכזו כעשרה עובדים בחדר האוכל של המפעל, שם תודרכו על ידי בכירים בהנהלת המפעל מה לענות לגבי שאלות שיישאלו על תחזוקת המפעל, ואיך להימנע ממתן תשובות העלולות להפליל את המפעל.מנהל המשמרת ששהה במתקן בעת האירוע והצהיר בפני מנהליו כי אין בכוונתו לשקר לחוקרים, טוען כי מיד לאחר אותה אסיפה זומן לשיחת "הבהרה" עם יו"ר ועד העובדים של המפעל, סמי ביטון, ועם מנהל המפעל דאז, תנחום קלנר. בשיחהלדבריו, הבהירו לו השניים כי אם יחשוף את האמת עלולה חברת הביטוח להימנע מתשלום הפיצוי בגין הנזק למפעל. כשעמד בהחלטתו איים עליו יו"ר הוועד, לטענתו, כי אם לא ישנה את דעתו יבולע לו. ואיך המנהל הגיב על הדברים הללו? "תנחום לקח אותי הצידה כדי שלא ישמעו, ואמר לי: 'יש לי בקשה אחת אליך. היית לא היית, זה לא משנה במה אתה חושד.  תנסה לבלוע את מה שהיה'. עניתי לו: 'איך אתה מצפה שאני אעשה את זה. הייתי כאן בזמן הפיצוץ, התרעתי על המצב לפני כןאפילו בפניך אישית, ואמרנו לכם שבשלוש השנים האחרונות אנחנו פוחדים לעבודכי ראינו את כל הפיצוצים והשריפות'. ואז הוא אמר לי 'אתה עוד תצטער אם לא תסתום את הפה שלך'".קלנר, בתגובה: "אני לא חושב שאמרתי דבר כזה ואני לא יכול להגיד דבר כזה. לכל בן אדם יש את התפקיד שלו ואת האחריות שלו. מי שהיה צריך לעמוד מול הגורם החיצוני הרשמי הוא גורם מוסמך מהמפעל".היום מתנהל בבית משפט השלום בעכו משפטם של המנכ"ל אנדוולט, מנהל המפעל קלנר והמפעל, המואשמים בגרימת זיהום אוויר חמור,בהפרת תנאי היתר רעלים, באי- העברת תחקירי האירועים הקודמים לממונה ובשורה של עבירות נוספות שגרמו, על פי התביעה, לארבעה פיצוצים, בהם הפיצוץ הגדול באוקטובר.לטענת עובדים, מדיניות השתקה ואיומים הופעלה גם לגבי תביעות שלהם- כלכליות או בריאותיות.עובד אחד סיפר שלאחר שתבע את המפעל בגין נזקים רפואיים, שנגרמו לו במהלך עבודתוהתקשר אליו בכיר אחר במפעל ודרש שיבטל את תביעתו, ולא, ימצא עצמו יחד עם חבריועובדי המפעל שנפטרו בשנים האחרונות ממחלות שונות. העובד התלונן נגד הבכיר,אולם התיק נסגר.השם סמי ביטון שב ועלה בשיחות עם כל העובדים שהתראיינו לכתבה, כמי שעומד מאחורי התנכלויות לעובדים, מעורב בניהול המפעל, ידע על המתרחש בו ונתן גיבוי להנהלהממסמכים המצויים בידי "ידיעות אחרונות" עולה כי מאז מונה לתפקידו לפני 11 שניםמלבד תנאי שכר גבוהים במיוחד, זכה ביטון להטבות כספיות גדולות נוספות, גם בתקופות שבהן היה המפעל שקוע עד צוואר בקשיים כלכליים.לדברי העובדים הפך ביטון מאז המינוי מעובד מן השורה ל"כלב התקיפה" של ההנהלה שכל עניינו היה שהמפעל ימשיך לייצר ולהרוויחלדבריהם, הוא האחראי על השתקת עובדים שביקשו להתלונן. בסוף שנת 2000, כשהמפעל היה במשבר כלכלי, לא קיבלו עובדים שכר במשך חודשים. לטענת עובדים שביקשו להישאר בעילום שמם, הם נקלעו למצוקה ופנו ליו"ר הוועד שלהם, ביטון, שיתערב למענם. ביטוןלטענתם, הגיב באלימות: באחד המקרים הוא עשה שימוש באקדח של המפעל שהיה ברשותו ואיים באמצעותו על אחד העובדים. אחד העובדים התערב ולקח ממנו את האקדח, ולאחר מכן נטל שלמה בן-זימרה, קצין הביטחון של המפעל, את הנשק מביטון. רק לאחר שנה וחציולאחר שהתנצל בפני העובד והתחייב בפני בן-זימרה כי האירוע לא יחזור על עצמו, הוחזר לביטון האקדח.עובד אחר מספר כי במהלך שיחה עם ביטון בסוגיית שכר התפתח ביניהם דין ודברים שהוביל לקטטה. זמן קצר לאחר מכן לקה העובד בלבו ונאלץ לסיים את עבודתו במפעל וכיום הוא מנהל מאבק עם הביטוח הלאומי, בדרישה להכיר באירוע כתאונת עבודהלפני שבועות מספר, לטענת העובדים, היכה ביטון את אחד מעובדי המפעל בנוכחות עובדים אחרים לאחר שהגיע למפעל כדי להתלונן על סחבת בטיפול בענייני שכרו."אני סך הכל עובד במפעל", הגיב יו"ר הוועד לדברים שהועלו נגדו, "מעולם לא קיבלתי הטבות כספיות במסגרת תפקידי ומי שאומר שאיימתי עליו או שפגעתי בו שיגיש נגדי תלונה במשטרה". כששמעו את תגובתו של ביטון, התחילו העובדים לשלוף מסמכים. מאחד עולה כי ב-1996, שנה שבה כבר היה המפעל שקוע בקשיים עד צוואר ופיטר עובדים רבים, חלקם חוליםקיבל יו"ר הוועד מענק של 270,000 שקל. במסמך אחר, משנת 2001, מופיעים כל חברי הנהלת המפעל ושכרם. בקצה הרשימה מופיע השם אסתר ביטון, אשתו של יו"ר הוועד, שלדברי עובדים מעולם לא ביקרה אפילו במפעל. שכרה לשנה זו היה 60,000 שקל.אסתר ביטון: "אני לא מוכנה להגיב. תפנה לבעלי". סמי ביטון: "בשנת 2001 הייתי בחופשה בגלל תאונת עבודה למשך חצי שנה. הייתי צריך לשבת בבית אבל בגלל שהמשכתי לעבוד כיו"ר ועד העובדיםוקרעתי את התחת, שילמו לי חלק מהמשכורת". אז למה השכר מופיע על שם אשתך שמעולם לא עבדה במפעל ולא על שמך? "תעשה לי טובה. זו בעיה. אל תפרסם את זה כי זה יכול לשרוף לי את התחת". 

מתגעגעים

מעל שנה עומד מפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו סגור ושומם.את הריחות החריפים, הרעילים, העולים ממנו, ניתן עדיין להריח ממרחקים. כונס הנכסים הרשמי מטפל בעתידו, ואת האחריות לפינוי מאות הטונות של החומרים המסוכנים והמסרטנים שנותרו מפוזרים במכלי ענק ובשקים בשטח, הטיל בית המשפט על המשרד לאיכות הסביבה, שמשלם שכר לכמה עשרות מעובדי המפעל כדי שישמרו עליהם. שאר העובדים ממשיכים להגיע למפעל כמעט מדי יום. חלקם מתוך הרגל, אחרים מתוך תקווה. כולם מיואשים. אחרי עשרות שנים של עבודה במפעל, ניתוחים, כריתות, אשפוזים והלוויות, הם מבינים היום את מה שהבין אחד מחבריהם, מרצ'ל, זמן רב לפני מותו. מהמפעל הזה, הם כבר לא יגיעו לפנסיה.


 בהתחלה לא האמנתי 

אפילו עורך הדין שמייצג את העובדים התקשה לקלוט את היקף הפרשהחולים נוספים ממשיכים להגיע ."זו שערורייה חסרת תקדים ולא רק בקנה מידה ישראלי", אומר עו"ד ארז שניאורסוןפרקליטם של העובדים, "לו הפרשה הזו היתה מתרחשת בארה"ב או באירופה, הדבר היה גורר הקמה מיידית של ועדת חקירה ממלכתית. מדי יום אני ממשיך לקבל עוד ועוד פניות מצד עובדים מפוחדים ובעיקר חולים, שמשך שנים ארוכות נחשפו לחומרים הכי מסוכנים שיש, במפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו, אך בחרו לשתוק מחשש שיפוטרו מעבודתם. בהתחלה כשהם סיפרו לי מה התחולל בתוך המפעל: על הרעלים, הגזים, איבוד הכרה של עובדים בתוך מכלים, מוות ממחלות, וטענו שהיתה מדיניות של הפחדה וטרור הייתי קצת סקפטי. לא האמנתי שדברים כאלו מתרחשים בישראל. אבל כשהקבוצה גדלה וראיתי שכל אחד מהם חולה במחלות נוראיות, שלפי חוות הדעת הרפואיות קשורות ישירות לחומרים שיוצרו במפעל,ואחרי שהצטברו בידי מסמכים וראיות שהוכיחו את טענותיהם, הבנתי שאני עומד להילחם נגד אחד המפעלים הכי רעילים והכי מסוכנים בארץ. ולא רק נגדו. מדובר גם במחדל חמור של המשרד לאיכות הסביבה ושל משרד העבודה שלא פיקח על המפעל ובכך הזניח את בריאות העובדים". 

הייתי די רחמן 

דווקא מחזיק תיק איכות הסביבה בעכו סייע רבות למפעל. ההנהלה תגמלה אותו יפה: עם פרישתו מהתפקיד, הוא החל לקבל משכורת שמנה .בשנים 92'-97' החזיק את תיק איכות הסביבה בעיריית עכו חבר המועצה מנדיבראון. בראון מספר שבתקופה זו השקיע את מרבית זמנו בטיפול בתעשיות אלקטרוכימיות, אחד המעסיקים הגדולים ביותר של תושבי עכו: "מצד אחד ייצגתי את עיריית עכו כבעלת עניין במפעל ומצד שני, את תושבי העיר כאחד שצריך לשמור על בריאותם. עקבתי אחר התפתחויות נושא החומרים הרעילים של המפעל, ומצד שני אני גם הייתי הגורם שדאג שלא מכל דבר יעשו פצצת אטום ושהמפעל ימשיך להעסיק את 350 העובדים תושבי העיר".כלומר,גישרת בין המפעל והמשרד לאיכות הסביבה?  "נכון. הייתי חמור כשהמפעל עשה שטויות, אבל גם הייתי די רחמן כשזה הגיע לכל מיני סיטואציות שניתן היה לגרום למפעל כל מיני הקלות, על מנת שיוכל להמשיך להתקיים. המשרד לאיכות הסביבה הגיע הרבה פעמים למפעל ועשה ביקורות פתע ורצה לסגור אותם על כל מיני שטויות שהם עשו".

אילו הקלות יכולת להשיג למפעל מתוקף תפקידך? "יכולתי להגיע לוועדת הכלכלה של הכנסת ולבקש לקבל את מה שהמפעל מבקש, בגין היותו המפרנס הגדול ביותר בעיר. מבחינת כספים ועוד אלף ואחד דברים. אפשר להגיד שבנתונים מסוימים, הייתי מעין לוביסט של המפעל בכנסת".

 

בראון מאשר שבמפעל היו חומרים מסוכנים. "יש הרבה חומרים שהועברו משם לרמת-חובב", הוא אומר. לא כל החומרים? "את רוב החומרים". ומה נעשה עם החומרים שלא פונו? "שאר החומרים הוצאו לים או התנדפו באוויר. למשל, היו הרבה מקרים שבהם התנדפו הרבה גזים לאוויר, שהם גזים רעילים ומאוד מסוכנים. סתם לדוגמה אם גז אמוניאק יוצא החוצה,הוא יכול לגרום להרס ולמוות. על פניו, המפעל עסק בחומרים שהם די מסוכנים,אתילן ו-EDC, כל הדברים הללו היו מאופסנים בתוך המפעל". בראון טען בשיחה כי במשך אותן חמש שנים פעל בהתנדבות ולא קיבל כל שכר תמורת עבודתו כחבר מועצת עיריית עכו או כמחזיק תיק איכות הסביבה. לא מהעירייה, לא מהמפעל ולא משום גורם אחר. לדבריו, עם סיום תפקידו ב-96', ניתק כל קשר עם המפעל. בידי "ידיעות אחרונות" תיעוד שכר לשנים  1997  ו- 2001 של מפעל תעשיות אלקטרוכימיות, ובו מופיע השם מנדי בראון. בשנים אלו השתכר חבר המועצה ומחזיק תיק איכות הסביבה לשעבר, מאות-אלפי שקלים בשנה. בתגובה לממצאים שינה בראון את גרסתו והודה שלא ניתק את הקשר עם המפעל, ובמשך חמש שנים (1996-2001) שימש עוזרו האישי של מנכ"ל המפעל, אמיר אנדוולט, לפרויקטים מיוחדים.אילו פרויקטים? "כל מיני פרויקטים של המפעל". אתה יכול לתת דוגמה? "למשל קשרים עם משרדים ממשלתיים. בעיות עם משרד האוצר. כל מיני בקשות של המפעל למענקים מהמדינה". אז ברגע שסיימת להיות חבר מועצה, מיד התחלת לעבוד במפעל? "כן. אבל רק לפרויקטים מסוימים. בכל פעם שהמנכ"ל היה זקוק לדחיפה בכל מיני מקומות, אז עזרתי לו. דברים שהתבקשתי לדחוף עבורו בכל מיני משרדים. מקומות שהיו לי בהם קשרים מהעבודה הקודמת שלי (כחבר מועצת עכו- ג"מ)" אבל מהתלושים עולה שעבדת במפעל במשך חמש שנים רצופות. "זה לא בדיוק. עבדתי רק בפרויקטים שהוא ביקש ממני לעזור לו. והוא שילם בצורה כזו". ובאותן חמש שנים עבדת גם בעבודה אחרת? "לא. עשיתי רק את זה". דובר בפרויקטים כל כך גדולים? "היו פרויקטים. כן". אתה זוכר באילו פרויקטים מדובר?  "לא". ומדוע הפסקת ב-2001? "משום שלא היה לו כבר צורך בי".אנדוולט, בתגובה: "אני קיבלתי את מנדי בירושה מקודמי בתפקיד, צביקה גרינגולד. מסוף 98' הוא יעץ גם לי מעת לעת, בעיקר בדברים שקשורים לערוצי הממשלה כמו למשל מול הלוואת ממשלה. אני לאיכול להתייחס ספציפית. חברה מהסוג הזה יש לה עשרות פעילויות שקשורות לערוצים הממשלתיים כמו למשל הלוואות מדינה". מה הקשר שלו לאותם גורמים ממשלתיים? "האיש מעורב מאוד בפוליטיקה הארצית, מכיר, יודע לתפקד. אני לא יודע מה עשה לפני שהגיע אלינו. אני קיבלתי אותו על סמך זה שהוא היה לוביסט במישור הארצי". 

פעלנו לפי ההנחיות 

המנכ"לים לשעבר והיועץ המשפטי הפנימי טוענים שלא ידעו על בעיות רפואיות או סביבתיות. הרופא התעסוקתי דווקא שמע, אבל דיווח לדבריו למשרד העבודה .ד"ר ג'ון פרבר, יו"ר מועצת המנהלים של ICC INDUSTRIES INC , הבעלים של תעשיות אלקטרוכימיות בעכו: "במהלך עשרים שנה יוצגה ICC במועצת המנהלים של החברה על ידי שניים או שלושה מעובדיה, כולל אותי בתפקיד היו"ר. אף אחד מנציגי ICC במועצת המנהלים לא היה מעורב בתפעול היומיומי של המפעל כך שאיננו יכולים להגיב לשאלות הספציפיות שהופנו אלינו. עם זאת אני יכול לציין בבטחה, כי מנהלים בכירים במפעל דיווחו למועצת המנהלים על שמירה מלאה של כל החוקים והנהלים, ועל כך שהמפעל עמד בכל הרישיונות והדרישות. בעשור האחרון בלבד, הועסק במפעל מנהל בכיר שעיקר תפקידו נגע לאיכות הסביבה."רבים ממתקני המפעל נבנו והופעלו עוד בטרם השקיעה ICC בחברה ומאז השקענו במפעל מיליוני דולרים במטרה לטפל בזיהומים מתקופות קודמות, תהליך שנמשך עד לסגירת המפעל לפי צו בית משפט ב-7 ביולי 2003. במשך כל תקופת מעורבותנו, פעלה מועצת המנהלים תוך שימת לב לבטיחות העובדים והסביבה ואני וכל שאר הדירקטורים מטעם ICC מגנים כל עבירה על החוק".אמיר אנדוולט, מנכ"ל המפעל בשנים 1998-2003, מסר שהוא מכיראת המקרים לפרטיהם, אבל מנוע מלהגיב על הטענות הנוגעות לפגיעה בבריאות העובדים ובאיכות הסביבה, בשל הליך משפטי המתנהל בימים אלו כנגדו, בנוגע לדליקה שפרצה במפעל באוקטובר 2003. מאה מעובדי המפעל עומדים להגיש בקרוב תביעת נזיקין נגדך ונגד המפעל. "לא מעט עורכי דין במפרץ חיפה ניסו לעשות נפשות לפני ואחרי הסגירה של המפעל כדי לצוד ראשים לתביעות למיניהן. בינתיים אף אחת מהן לא הגיעה לערכאה משפטית שבה מישהו מהם זכה נגד חברת הביטוח. בכל רגע נתון פעל המפעל בהתאם להנחיות משרד העבודה ובפיקוח של הרופא המחוזי, וזאת עמדתי בסוגיה זו". ישראל קוזלוב, מנכ"ל המפעל בשנים 1960-1982, ואריק מרקמן, מנהלו במהלך שנות ה-80, מסרו בתגובה לטענות העובדים וממצאי התחקיר כי בכל הנוגע לתנאי עבודתם של העובדים ושמירה על בריאותם, פעלו בהתאם להנחיות משרד העבודה והגורמים הרשמיים האחרים. לגבי קבירתם של חומרים מסוכנים והזרמתם בשטח המפעל טענו שאינם יודעים על כך דבר. צביקה גרינגולד, מנהל המפעל במחצית שנות ה-90, סירב להגיב.עו"ד יאיר כוכבי, מזכיר ויועץ משפטי פנימי של המפעל בשנים 1998-2003: "אני לא זוכר שום התראות על ביקורי פתע של המשרד לאיכות הסביבה. הםהתנהלו בצורה מאוד מקצועית וקורקטית מול המפעל ולא נתנו לו שום הנחות". בתגובה לשאלה מדוע המליץ במכתבו לשמור בסוד על תוצאות סקר זיהום קרקע שנערך במפעל בשנת 2000: "הסקרים אמנם נעשו בהסכמה, אבל בחוסר ברירה. היה חשש שיימצאו בקרקע ערכים גבוהים של חומרים מזהמים וכתוצאה מכך יטיל המשרד לאיכות הסביבה על המפעל דרישות יקרות מאוד שהמפעל יתקשה לעמוד בהן. חששנו מגופים כמו green peace או 'אדם טבע ודין' ושאר הארגונים הירוקים שרצו לשים את ידם על הנתונים הללו, על פי חוק חופש המידעגורמים אלו היו עוינים למפעל ולא עשו את האיזון הראוי. כאשר ישנה התנהלות מול גוף שלטוני שחוקר, מפקח ומגביל אותך, המפעל לא רוצה שאותה התנהלות תהיה גלויה בפני הציבור הרחב". מה חששת שיתגלה? "היה לי חשש מפני כל בדיקה סביבתית. כי אנחנו היינו מפעל כימי שהיו בו בהגדרה חומרים מסוכנים ומפעל כימי לא מפיץ ענני בושם. החשש היה מדרישות כמו 'לכו עכשיו וקחו את כל הקרקע, ברדיוס כזה וכזה, תחפרו שלושה מטר ותוציאו את כל הקרקע'. המפעל לא היה עומד בעלות של זה". ידוע לך אם במהלך חמש שנות עבודתך מפעל קבר המפעל בשטחו חומרים מסוכנים? "לא. אני לא מכיר ולא שמעתי על הוראה כזו". ד"ר אליו פלמה היה הרופא התעסוקתי של המפעל מטעם קופת החולים הכללית בשנים 1998-2003. הוא בדק את כל העובדים באותה תקופה, ולדבריו, העביר כל ממצא על חשיפת יתר לחומרים מסוכנים למשרד העבודה,באופן רשמי. הוא אינו יודע לומר כיצד פעל משרד העבודה בנידון. רופא תעסוקתי שבדק מאה מעובדי המפעל מצא ביניהם יותר מעשרה מקרים של הרעלות כספית חוזרות. "השאלה למה אתה קורא 'הרעלה'. היו מקרים של חשיפת יתר, שבהם נמצאה רמה גבוהה של כספית מעל הנורמה, בעיקר בקרב עובדי האלקטרוליזה. הרעלה זה במקרה שלעובד יש סימנים קליניים של המחלה. בכל התקופה שלי לא היה אף מקרה שהיו סימנים קליניים שהצביעו על הרעלת כספית. העובדים שאובחנו כסובלים מחשיפת יתר הוצאו לאוורור במחלקות אחרות במפעל, שאין בהן חשיפה לכספית". באילו מחלקות? "אני זה כבר לא מעניין אותי. אין לי מושג. השתמשו בעובדים לדברים אחרים שלא היתה בהם חשיפה לכספית. זה היה נוהל מאוד רגיל. אם עובד נחשף לחומר מסוים מעל המותר, מעבירים אותו למחלקה אחרת, בה אין את אותו חומר. בזמן הזה הוא מתאוורר מהחומר". ואז מחזירים אותו לאלקטרוליזה, לכספית? "נכון. רק אחרי שעשינו בדיקה נוספת וראינו שהוא מתחת לרמה, אז כן". ידוע לך על מקרים שבהם הוציאו אנשים לאוורור מהכספית למתקן, שידוע כחומר מסרטן? "כן. נו. אז מה הבעיה? מה קורה לשאר העובדים שעבדו עם ה-VCM? הכספית פוגעת במערכת העצבים. ה- VCM פוגע במשהו אחר. זה מקובל להוציא בן אדם שיש לו חשיפת יתר לכספית ולהעביר אותו למקום שאין כספית.לא משנה אם החומר שנמצא במחלקה האחרת יכול לגרום לבעיות אחרות". מלבד הממצאים בשתן, לא מצאת אצל אותם אנשים ממצאים קליניים אחרים שיכולים להצביע על החרפה במצבם בשל המגע הממושך עם הכספית? "אני חוזר ואומר: בשנים שאני עבדתי עם העובדים לא מצאתי שום סימנים קליניים של הרעלת כספית. היו רק סימנים מעבדתיים של חשיפת יתר. לא הרעלה. לא היה שום מקרה של פגיעה קלינית גם מחשיפה לחומרים כמו VCM או אחרים". אתה מכיר את המקרים של עובדות המעבדה? "אני לא אדבר על שום מקרה ספציפי. מדובר בחיסיון רפואי". האם על פי ממצאי הבדיקות שלך הבנת שישנה בעיה בסביבת העבודה של העובדים? "בוודאי. ברגע שיש חשיפת יתר, ואמרתי לך שהיו כאלו, זה אומר שמשהו לאב סדר". ולך כרופא תעסוקתי אין בעיה עם זה? "לי יש בעיה עם כל פועל שעובד עם חומרים מסוכנים, אבל אני אמרתי. עובד שלא יודע לשמור על עצמו בתוך מקום העבודה עדיף שלא יעבוד במקום מסוכן. זה לא מתפקידי להגיד מי עושה ולמה עושה. אני לא משרד העבודה ואני לא קובע". בתגובה לממצאי בדיקת ד"ר שוקי גושן, המעלים כי בין מאה שנבדקו בלבד, אובחנו מעל 40 מקרי הרעלות כספית, מסרה ניצה פרי, דוברת משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה: "אגף הפיקוח על העבודה פועל במקומות עבודה לעניין בטיחותם ובריאותם של העובדים.במקרים של הרעלות כספית אמור הרופא התעסוקתי להעביר למשרדנו את התוצאות הרפואיות. לא ידוע לנו ולא התקבל אצלנו מגורמים כל שהם במהלך השנים, דיווחים על הרעלה מכספית של עובדים במפעל". לגבי שאר הממצאים האחרים הנוגעים להרעלות ולמחלות האחרות שאובחנו אצל העובדים, נמסר ממשרד העבודה כי לא ידוע להם על מקרים אלו. עוד עדויות בכתבת ההמשך של גיל מלצר מיום 4.2.05.    

 

 

צרו קשר للاتصال بنا

עמותת אזרחים למען הסביבה, ת.ד. 1075 פקיעין 24914

טלפון: 04-9997550     

פקס:  04-9978837

הצטרפו אלינו انضموا إلينا

אתם כאן: דף הבית מפעל המוות - התחקיר המלא של 7 ימים / ידיעות אחרונות.