בשנת 1989 נעשה בישראל ניסיון ראשון מסוגו בעולם, כשלפקודת המועצות המקומיות נוסף סעיף 2א המאפשר הקמת מועצה מקומית תעשייתית שהיא רשות מקומית נטולת תושבים. חשיבותו של המהלך היא ביצירת גוף שלטוני המחוקק חוקי עזר ומפקח על ביצועם, שכל תפקידו טיפול במפעלי תעשייה ופיקוח עליהם, ללא עיסוק בנושאים "שוליים" כגון חינוך ורווחה. הרכב מליאת המועצה שנקבע בחוק – שלושה נציגי מפעלים במועצה, שלושה נציגי רשויות הגובלים בה, ושלושה נציגי משרדי ממשלה (הפנים, התמ"ס והבריאות) – נועד ליצור איזון בין האינטרסים השונים של הציבור ומפעלי התעשייה.
מאז התיקון לחוק, הוקמו מכוחו שתי מועצות אחיות – האחת בצפון הארץ, והשנייה בדרומה. כמו במשפחות רבות, נטלה אחת מהן את תפקיד האחות המוצלחת, והשנייה הפכה לכבשה השחורה במשפחה. המועצה ששמה יצא לשמצה, היא הדרומית בין השתיים – המועצה המקומית תעשייתית רמת חובב – ורבות כבר נכתב ונאמר על מטרדי הריח הקשים שהיא גורמת לתושבי הסביבה, ועל זיהום האוויר, הקרקע והמים. לעומתה, הפכה האחות הצפונית למקור גאווה. מועצה זו – מגדל תפן – הפכה לדוגמה ולסמל לדרך בה אפשר להקים תעשייה מסורתית מצליחה ונקיה. כך למשל, ניתן פרסום לצבעה הבהיר של הרצפה בחלק מן המפעלים, צבע שנועד להבטיח שמירה על הניקיון.
ושוב כמו בהרבה משפחות, התגלה יום אחד כי לאחות המוצלחת חיים כפולים. מאחורי חזות הקדמה והניקיון, הפכה מועצת מגדל תפן למפגע סביבתי חמור ביותר המזהם שטחים נרחבים, ומהווה סכנה למקורות מים באזור הגליל המערבי. מסתבר, כי מפעלים במועצה פולטים שפכים תעשייתיים שריכוז המזהמים בהם גבוה במאות אחוזים מהריכוזים המקסימליים הקבועים בחוק. שפכים אלו הגיעו לערוצי נחלים ומי תהום, וקיים חשד כי הזיהום שהתגלה במעיינות כברינגרם ממפעלים אלו. כך, בעוד התעשייה הכימית ברמת חובב פולטת ריחות רעים המהווים התראה על המפגעים הסביבתיים שנגרמים במקום, התעשייה נטול הריחות במגדל תפן זיהמה את סביבתה מבלי שהציבור יהיה מודע לכך. חמורה עוד יותר העובדה שלקשר ההשתקה הייתה שותפה לא רק המועצה המקומית –תעשייתית, אלא גם משרדי הממשלה שהיו מודעים לזיהום ולא שיתפו את הציבור במידע, כך שרק פעילות נמרצת ועיקשת של פעילי איכות סביבה, הביאה לחשיפת המידע לציבור לאחר שנים של זיהום מתמשך.
העובדה ששתי המועצות התעשייתיות משרתות את האינטרסים של המפעלים המצויים בהן תוך פגיעה קשה באינטרס הציבורי הכללי, למרות השוני הרב באופי התעשייה ובמיקום הגיאוגרפי, מלמדת כי מנגנוני הבקרה שהיו אמורים להיווצר בזכות הרכב חברי המועצה – כשלו. עבור נציגי הממשלה מהווה החברות במועצה עיסוק צדדי (פרט לנציג משרד הפנים שהוא ראש המועצה) ולא תמיד הם יכולים, או רוצים, להשקיע את המאמץ הנדרש לצורך הטיפול בבעיות. גם עבור נציגי הרשויות בסביבה מדובר בעיסוק צדדי, והם כפופים לצרכים פוליטיים ברשות אותה הם מייצגים ולעתים נאלצים להעלים עין תחת איום של סגירת מפעלים שתביא לגידול באבטלה. התוצאה היא, כי פעילות המועצות התעשייתיות מוכתבת בפועל ע"י נציגי המפעלים שהם היחידים המתמקדים במתרחש בתחום המועצה. תמונת המצב לאחר חמש עשרה שנות קיום המועצות התעשייתיות, מחייבת הסקת מסקנות ושינוי במצב הקיים. יש להחליף את נציגי הרשויות הגובלות במועצות התעשייתיות, בנציגים של ארגוני איכות סביבה – רק כך ניתן יהיה להשיג איזון בין האינטרסים הנוגדים אותם אמורה המועצה לשמר.
נכתב ע"י עו"ד עמנואל וייזר, לשעבר מנכ"ל מועצת רמת חובב / מאי 2003
