מידע סביבתי ככלי לפעילות ציבורית
מידע תכנוני ומידע סביבתי הוא כלי חשוב ובסיסי בתהליכי תכנון ותהליכי קבלת החלטות בכל רשות שלטונית, מקומית ואזורית. אזרחים מודעים הם אזרחים פעילים היכולים לעזור לרשויות למלא את תפקידן בתחום מעקב ופיקוח סביבתי, מניעה והסרת מפגעים. על כן חשוב שמידע חיוני יהיה נגיש לציבור. המידע שבידי רשויות השלטון, מצוי בידן עבור האזרחים והתושבים ושקיפות מעשי השלטון היא חלק בלתי נפרד מאחריותו כלפי הציבור.
ייחודיות הזכות לחופש המידע בתחומי איכות הסביבה מתבטאת, בראש ובראשונה, בכך שהעיסוק בהגנה על הסביבה הינו גם עיסוק מניעתי – מניעת זיהום אויר, מניעת זיהום מי תהום, מניעת זיהום על ידי פסולת מסוכנת וכד', והוא נדרש לשם טיפול במקרים מסוכנים ואף לעיתים, להצלת חיים. פליטות של חומרים מסוכנים לסביבה (קרקע, אויר ומים) עלולות, בסופו של דבר, לסכן חיי אדם, לכן נדרשת שקיפות מלאה ככל שניתן שתתבטא במסירת המידע הסביבתי לציבור הרחב, אשר תאפשר לציבור להכיר הן את מחוללי הזיהום, הן את הסכנות הכרוכות בו והן את האפשרויות העומדות בפניו במאבק לשיפור איכות חייו.
חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, קובע את זכותו של כל אזרח או תושב לקבל מידע מהרשויות הציבוריות על פי הכללים הקבועים בחוק. עד שנת 1998, בה נחקק חוק חופש המידע, המידע נתפס על ידי רוב הרשויות כנכסן הפרטי ולא כנכס ששייך לציבור. האזרח הפשוט קיבל בדרך כלל מידע לפנים משורת הדין ורק לאחר שהציג את העניין האישי והפרטי שיש לו במידע אותו ביקש.
החוק נותן מעמד מיוחד למידע סביבתי והחשיבות המיוחדת של מידע הנוגע לאיכות הסביבה עבור הציבור באה לידי ביטוי בשלושה סעיפים עיקריים בחוק חופש המידע: סעיף 6(א), סעיף 9(ב)(6), סעיף 10.
סעיף 9(ב)(6) לחוק קובע אמנם קובע חריג לכלל של מסירת מידע לגבי מידע שהוא סוד מקצועי/מסחרי, אבל הוא מסייג את החריג הזה בקובעו כי הפטור לא יחול על "מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה" וכן על "תוצאות של מדידות רעש ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד".
סעיף זה מגלם את תפישת העולם המקובלת כיום והוא מורה על האיזון הנכון שיש לעשות בין האינטרס הציבורי בהגנה על הסביבה ועל הבריאות, לבין אינטרסים כלכליים ומסחריים.
סעיף 10 לחוק שנקרא "שיקולי הרשות הציבורית" מציב את נושא איכות הסביבה במקום מיוחד, לצד השמירה על בריאות ובטיחות הציבור, ומעל מגוון שיקולים אחרים שהמחוקק בחר שלא להזכיר בהוראת החוק. משמעות הסעיף הינה כי המחוקק מטיל על הרשות הציבורית שלא לבחון אך ורק מבחינה טכנית ופורמאלית אם המידע הסביבתי המבוקש נכנס בגדר אחד החריגים למסירת המידע המנויים בחוק, אלא מחייב אותה לשקול את החריג מנקודת מבט מהותית של איכות הסביבה.
הכלל שנקבע בחוק הוא שצריך למסור את כל המידע המבוקש לכל מי שמבקש, למעט חריגים מסוימים שנקבעו בחוק. למרבה הצער, הרשויות עושות שימוש נרחב ומופרז בחריגים הנ"ל וזאת אחת הסיבות שהפכו את היישום של חוק חופש המידע לבעייתי בהרבה מקרים, והרבה בקשות שמוגשות על פיו נתקלות בחסמים וקשיים עד היום.
אחרי ניסיון של שנים לקבל מידע על מפעלים ומפגעים שונים באזור הצפון, עמותת אזרחים למען הסביבה העלתה הצעה של "חוק מידע סביבתי" שהרעיון בבסיסו הוא פרסום מידע סביבתי בדחיפה לציבור. הכוונה היא שהמידע יפורסם בפני הציבור מבלי שיצטרך לבקש אותו. הצעת החוק נוסחה על ידי סטודנטים בקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב והוגשה לכנסת בשנת 2003 על ידי ח"כ ד"ר לאה נס.
בסופו של דבר החוק ההצעה נחקקה ביולי 2005 כתיקון לחוק חופש המידע (תיקון מס' 3, התשס"ה-2005) על ידי הוספת סעיף 6א לחוק. כאמור, הסעיף קובע את חובתה של הרשות הציבורית להעמיד לרשות הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט ובמשרדי הרשות.
עוד על תולדות ההצעה, עד לחקיקה הסופית
בשנת 2007 עתרה העמותה לבג"צ, באמצעות התכנית לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, נגד השר להגנת הסביבה דאז, מאחר והוא לא התקין תקנות להפעלת החוק.
בשנת 2009 נכנסו לתוקף תקנות חופש המידע (העמדת מידע על איכות הסביבה לעיון הציבור), התשס"ט-2009. התקנות מסדירות את סוגי המידע שחובה לפרסם, אופן פרסום המידע והמועדים לפרסומו.
