על מים עכורים, יובל חן, ידיעות אחרונות, 16.3.16
ד"ר סמדר בן אשר חקרה את פרשת הצלילות בקישון, היא קיוותה שבמשפחה שלה המחדל הזה לא יפגע. שנתיים אחר כך גם בעלה יואל, עם עבר בשייטת, נכנס לסטטיסטיקה ומת מסרטן. למרות הקושי היא חזרה אל הנחל המזוהם. התוצאה: ספר עם זווית ראייה יחודית על הפרשה: "פרשת הקישון: צלול ועכור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"ניסיתי לפענח איך קורה שהמפקדים מרבים להשתמש במילים 'שכחנו' ו'אנחנו לא זוכרים' במהלך העדויות. ואילו הלוחמים זכרו הכל"
לפני מספר שנים החלה לעבוד על הספר. "הקישון נכנס שוב בדלת האחורית, כשהבת שלי אלה למדה תקשורת בבר אילן", היא מספרת. "היא החליטה שעבודת הגמר שלה תעסוק בהבדלים של סיקור הפרשה בין קבוצת הלוחמים לדייגים. אני מודעת לזה שכל אחד בוחר את הדרך שלו להתמודד עם אובדן. יש מי שמתרחק מן האירוע ומנגד יש מי שחוזר אל האירוע, כדי לבדוק אותו. אלה בחרה את הדרך המיוחדת שלה, רגע שלפני שזרקתי את כל הפרוטוקולים של ועדת שמגר ששכנו במחסן אצלנו. באותו הזמן חשבתי לעצמי שאני לא יכולה לעזוב אותה לבדה בתור אמא שלה. ולכן החלטתי ללוות אותה במסעה".
כבר נתקלת בסיפור הדייגים עד אז?
"לא. עד שאלה פתחה את הנושא בפני, לא ראיתי את הדייגים. שמעתי עליהם מעט אבל הם לא היו בתוך השיח המחקרי והמחשבתי שלי. אלה נסעה לראיין את הדייגים החולים ופתאום התגלתה לי הארה של ההדרה של קבוצת המיעוט הזאת. ההבדלים שקבוצת האליטה שהחברה הישראלית מחבקת אותה, לעומת קבוצת הדייגים שסבלה מהתקפות ציבוריות על זה שהם חלו באשמתם, זה היה בלתי נתפס. רק שתבין — מתוך 48 דייגים שהגישו את התביעות, שני שליש כבר לא בחיים. במהלך התביעות ייצג עו"ד אחד את הדייגים. מולו העמידו המפעלים 43 עורכי דין. רק תחשוב על האפקט והכסף הרב, שהיה יכול כבר מזמן לדאוג לכל החולים".
לאור הפרסומים האחרונים על הקשר בין זיהום אוויר במפרץ חיפה לתחלואת תינוקות, נדמה שלא למדנו עדיין לקח.
"זה נכון. טומי לפיד ז"ל הצליח להכניס לכנסת את 'נציב הדורות הבאים', שהיה השופט שלמה שהם בזמנו. תפקידו היה לדאוג לנושא שבכל העולם המתוקן מקבל בולטות וזה — קיימות לדורות הבאים. אנחנו לא יכולים לחיות כאילו אין מחר, והאחריות של המדינה היא לא רק לייצר כסף בזמן הווה אלא לדאוג לאנשים בדורות הבאים. בעניין הזה לצערי חיפה מובילה כמובלעת של מפגע אקולוגי קשה. העובדה שפרשת הקישון הושתקה והסתיימה בהודאה שיש צורך בניקוי הקישון והפיכתו לפארק — היא בעצם כיסוי קוסמטי למפגע גדול שלא טופל".
היום, אחרי שסיימת את הספר, יש לך תובנות נוספות מהסיפור האישי שלך בתוך כל הפרשה הגדולה של הקישון?
"לכאורה התקבעה בציבור המחשבה שהלוחמים קיבלו את ההכרה כנפגעים בגין פעילות צבאית בחסד ולא בזכות. התפיסה הזאת מעוותת ולא נכונה, והיא אולי מוזנת על ידי קבוצות אינטרסנטיות. אני לא רוצה שיראו את סוגיית הזיהום והפגיעה רק דרך הסיפור שלי, או האסון של המשפחות הנוספות. אלא ברמה הקיומית של החברה. זהו איום גם בתחום הצדק החברתי, ההדדיות ועיקרון הזהירות המונעת".
על מים עכורים, יובל חן, ידיעות אחרונות, 16.3.16
