בארה"ב ובאירופה הוקמו מאגרים המספקים מידע עד רמת המפעל המזהם; בישראל יאלצו ליישר קו עם העולם.
גלובס / / עו"ד רות דגן* 20/2/05
'זכות הציבור למידע סביבתי' (public access to environmental information) הוא מושג ההולך ומשתרש בשנים האחרונות בעולם כולו. השפעתו ניכרת באופן התנהלותם של כל שחקני הזירה הסביבתית, החל ברשויות המדינה, דרך הארגונים הסביבתיים והציבור הרחב, וכלה בתעשיות ועסקים מזהמים.
הקמתם של מאגרי מידע ממוחשבים זמינים לציבור הוא אחד הביטויים המרכזיים להתפתחות זו. מאגרים אלה כוללים נתונים אודות כמויות פליטה של מזהמים לסביבה ומקורותיהם, לרבות מידע אודות מפעלים מזהמים ומיקומם הגיאוגרפי. המאגרים הופכים בהדרגה מתוחכמים ומקיפים יותר, ואף מאפשרים בחלק מן המקרים הצלבה בין מספר מקורות מידע שונים.
בארה"ב, סוכנות הסביבה הפדרלית (ה-EPA), מנהלת מספר מאגרי מידע ממוחשבים הנגישים לציבור. אחד המאגרים המרכזיים הוא ה-Toxic Release Inventory, המספק מידע אודות זיהומים מחומרים מסוכנים ופסולת אחרת ומבוסס על דו"חות סביבתיים של מפעלים החייבים בדיווח.
מאגר חשוב נוסף הוא מאגר ה-ECHO, המכיל מידע עדכני בדבר הפרות תקני סביבה על-ידי מפעלים והליכים משפטיים נגד גורמים מזהמים.
רשות ניירות הערך האמריקאית (ה-SEC) אף עושה שימוש אקטיבי במאגרי המידע של ה-EPA, לצורך מעקב אחר עמידה בחובות הדיווח של חברות ציבוריות, על אירועים סביבתיים בעלי חשיבות לציבור המשקיעים. באיחוד האירופי נחנך לאחרונה מאגר מידע ממוחשב, ה-European Pollutant Emissions Register, ובו נתוני זיהום מים ואוויר מ-10,000 המפעלים המזהמים ביותר באירופה.
מטרתו המוצהרת של המאגר היא לאפשר לציבור הרחב ולארגונים ירוקים גישה למידע. המאגר האירופאי צפוי לעבור הרחבה משמעותית בשנים הקרובות, לצורך התאמתו לדרישות אמנת Arhus, העוסקת בנגישות למידע סביבתי ושיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות בתחום זה.
נכון להיום 11 מדינות באירופה יצרו מאגרי מידע סביבתיים מקיפים העונים על דרישות האמנה, ו-8 מדינות נוספות מצויות בהליכי יצירתם של מאגרים כאלה.
בעידן בו ביצועים סביבתיים משפיעים באופן ישיר על שוויין של חברות ועל מרחב האפשרויות העסקיות שלהן, מאגרים אלה מהווים מקור מידע חשוב גם לחברות עצמן. הם מאפשרים לחברות מזהמות לאתר נקודות תורפה פוטנציאליות העשויות להשפיע על תדמיתן ועסקיהן.
מושגי שיתוף הציבור במידע סביבתי עברו כברת דרך ארוכה גם בישראל, בייחוד עקב חקיקתו של חוק חופש המידע ב-1998. עם זאת, לא קיימים עדיין בישראל מאגרי מידע ממוחשבים מקיפים בתחום.
מערך ניטור האוויר הארצי, הפועל מ-1997, אמנם ממוחשב ונגיש לציבור, אולם הוא מיועד לתת תמונה כללית על איכות האוויר בארץ, ואינו מספק מידע ברמת המפעל.
הלחץ הציבורי הגובר ושאיפתה של ישראל ליישר קו עם מדינות האיחוד האירופי וה-OECD, יביאו בהכרח לשינוי בתחום זה בשנים הקרובות. ולראיה: על הפרק עומדת כיום הצעת חוק המבקשת לחייב דיווח ממוחשב וזמין לציבור של מידע סביבתי, לרבות נתוני זיהום פרטניים ברמת המפעל.
* הכותבת ממשרד שבלת, ישראלי, רוברטס, זיסמן ושות'.
