במלחמת לבנון השנייה מאות אלפי תושבים במפרץ חיפה התעוררו לתוך חלום בלהות, העוסק בסכנות הנובעות מאחסנת החומרים המסוכנים [חומ"ס] במפרץ. עברה שנה וכלום לא השתנה. הפוליטיקאים עדיין מתעלמים מהנושא. מציאות החומ"ס במפרץ היא עדיין מסוכנת כבעבר, הרבה יותר מהמקובל במדינות מערביות. התעשיות מחזיקות עודפי חומ"ס מיותרים ומסוכנים. הציבור אינו מדווח ומיודע לסכנות על סף ביתו. וועדת שפיר שהוקמה ע"י המשרד להגנת הסביבה נראית כעוד נסיון לעשות מעשה – שלא ישנה כלום.
שנה לאחר המלחמה, הקואליציה לבריאות הציבור מתריעה מפני אסון ידוע מראש, ומציעה פתרונות מציאותיים לפתרון הבעיה.
ככל שרמת החיים בעולם עלתה, הפכו החומ"ס לחלק בלתי נפרד מחיינו. בעולם המערבי הבינו מזמן, שכדי לשמור על חיים בטוחים בסמוך למרכזי אחסון של חמ"ס, דרושה מערכת קבלת החלטות ממלכתיות על רמת בטיחות חיונית, ואכיפה מחמירה ע"י הרשויות.
לא נקבעה מעולם רמת הבטיחות הנדרשת לתושבים הגרים בסמוך למרכזי האיכסון של חומ"ס במפרץ. תכנון וניהול של נושא החומ"ס ע"י הרשויות נעשה נקודתית לכל מתקן או מפעל, והבקרה והפיקוח של מתקנים ומפעלים אלו היו רפות ומקילות.
בימי מלחמת לבנון השניה התעוררו תושבי המפרץ אל מציאות שבחרו להתעלם ממנה במשך שנים: היות המפרץ מרכז האחסון הגדול ביותר של חומ"ס בארץ, מציאות של "קוקטייל" מסוכן של אלפי טונות חומרים רעילים, בסמיכות לאלפי טונות של חומרים דליקים ונפיצים, ובסמוך למרכזי אוכלוסין.
מסמך זה מציג מספר בעיות מרכזיות בתחום החומ"ס במפרץ, ומנסה להציע פתרונות.
פוליטיקה או פופוליסטיקה
במדינות המערב מקובל שההחלטה על רמת הבטיחות הנדרשת באחסנת חומ"ס בסמוך למרכזי אוכלוסיה היא החלטה פוליטית, המאזנת בין דרישות היזמים, העלויות, לבין ביטחון האוכלוסיה.
מקבלי ההחלטות ברשויות המקומית ובשלטון המרכזי בישראל, התעלמו במשך שנים מנושא החומ"ס. בהעדר מנגנון ניהולי מכוון, התפתחה מציאות בה היזמים הם הגורם היחידי שמתכנן ומוביל את מדיניות החומ"ס במפרץ. מנגד קמו התארגנויות שבנו מערכת של התנגדויות אשר בחלקן היו פופוליסטיות וזורעי בהלה. כך לא נוצר המנגנון החיוני כל כך, שיאזן בין דרישות היזמים לצרכי האזרחים וכיום המפרץ נמצא במציאות בלתי אפשרית, הדורשת פעולות דרסטיות של צמצום הסיכונים בהקדם האפשרי.
רצון או צורך
הציבור, הפוליטיקאים, רשויות האכיפה, והיזמים חייבים לשנות את הגישה כאילו החיים עם חומ"ס הם צורך. צורך הוא דבר שלא ניתן לחיות בלעדיו כמו אויר ומזון. החיים עם החומ"ס הם רצון! רצון שלנו כתושבי העולם המודרני לספק את צרכינו ברמת החיים אותה בחרנו. רצון זה משרת את הצרכים שלנו, וכך הוא הפך לצורך. הרשויות יחד עם התעשיינים והאזרחים חייבים לנהל דו-שיח אשר יגדיר מחדש את רמת הסיכון שהאזרחים במפרץ יאלצו "לשלם" עבור מימוש הרצון הזה. לא כל רצון של התעשיינים לגרום לחיים תחת הסיכון היא מקובלת ותקפה. בין אם הסיבה היא כלכלית, ביטחונית, או כל סיבה אחרת, יש לבחון אותה כנגד מה שהציבור משלם עבורה.
כמות או איכות
היזמים והרשויות במפרץ חיפה מנהלים את נושא אחסנת החומ"ס באופן הידוע בשם "השיטה הפולנית" על פי המימרה שבין אם יהיו לך בבית 10 או 20 ארונות הם כולם יהיו מלאים! הדַּחַף לעוד ועוד מיכלים לאיחסון החומ"ס לא נבחן מעולם בצורה רצינית כנגד האפשרות של ניהול ותפעול נכון של הייצור והשיווק.
במפרץ חיפה יש אלפי טונות מיותרים של איחסון, אשר בניהול ותיפעול נכון ניתנים להפחתה.
מקדם הישראליות
מצבה הביטחוני של מדינת ישראל, איומי המלחמה, ואיומי הטרור, כל אלה מהווים תוספת משמעותית לסיכון הנובע מהחומ"ס. בנוסף לאלה, עקב נתוניו הגיאולוגיים של המפרץ, קיימות בו שכבות אשר בשעת רעידת אדמה עלולות להימצא בתהליך של התנזלות. מיכלי החומ"ס הממוקמים על גבי שכבות כאלה עלולים להינזק נזק רב.
כל הגורמים האלה צריכים להילקח בחשבון כאשר קובעים מחדש מה היא רמת הביטחון הנדרשת לציבור במפרץ.
שיתוף הציבור
המדיניות במדינות העולם המערבי היא לידע את הציבור שחי בקרבת מתקני חומ"ס, בנתונים ובהערכות לתרחישים השונים. מדיניות זו נשענת על ניסיון טראגי עולמי, מאירועי חומ"ס, בהם הוכח שככל שהציבור מיודע וערוך נכון, כך קטן מספר הנפגעים בעת אירוע.
בנוסף, מערך ההתגוננות כנגד ארועי חומ"ס מהווה גורם מרכזי באיזון בין דרישות היזמים לביטחון הציבור. בישראל הרשויות אינן משתפות את הציבור, לא במידע, ולא במערך ההתגוננות. הסיבה הרישמית לכך היא כמובן "סודיות ביטחונית".
ה"מסך הביטחוני" היה במשך שנים אחד מטענות השווא המרכזיות של הפוליטיקאים בכדי לתרץ את התעלמותם מנושא החומ"ס. שנה אחרי המלחמה ואף רשות, אף מפעל ואף אזרח באזור המפרץ אינם מסוגלים להתמודד עם אירוע חומ"ס. לא בשיגרה או בחירום!
הממשלה, הרשויות המקומיות, והיזמים, חייבים להציג לציבור את כל המידע בנוגע לחומ"ס במפרץ, הדרוש להקמת מערך כוננות משותף לרשויות, למפעלים ולציבור, שיתן מענה לכל אירוע אפשרי של חמ"ס.
ועדת שפיר
המשרד להגנת הסביבה החל בתהליך חשוב לבחינת המציאות בנושא החומ"ס במפרץ חיפה, מיד לאחר מלחמת לבנון השניה. הקמת ועדת שפיר, ע"י השר גדעון עזרא נועדה לבחון את המציאות המורכבת הזו ולגבש המלצות. אמנם, מהלך זה מהווה תחילתה של דרך שתביא לתושבי המפרץ את הביטחון הדרוש. אולם לאחר הצגת דו"ח הביניים של הועדה שוב עלו חששות כי הועדה לא תצליח לענות על ציפיות הציבור.
הנקודות הבאות מצביעות על פער בין התקוות לבין המציאות:
1. למרות שהועדה כבר הגיעה למספר הבנות חשובות ומרכזיות, הצורה בה הוצג דו"ח הביניים שלה ובו רב הנסתר על הגלוי, מעלה חשש כבד בדבר השקיפות שבה יוצגו מסקנותיה הסופיות של הועדה. המשך הנצחת ה"מסך הביטחוני" והסתרת מידע מפני הציבור, ימשיכו ליצור תגובות פופוליסטיות מהציבור ומהפוליטיקאים המקומיים, מחד, ויבלמו קידומם של פתרונות אפשריים, מאידך.
2. הועדה עסקה בבדיקה פרטנית של מספר דוגמאות נקודתיות של חומ"ס במפרץ. אולם הבדיקה הפרטנית שאמורה הייתה להיות מדגמית ומייצגת, התעלמה מבעייה של אחסנת
דלקים. בעיה זו, למרות מרכזיותה לא נבדקה בצורה פרטנית ומעמיקה – לא בתש"ן, לא בבז"ן, ולא בעשרות המיכלים המפוזרים באזור, מקריית טבעון ועד הנמל.
3. אין בוועדה נציג בכיר של משרד התשתיות. עובדה זו מעלה תהיות בדבר היכולת של הועדה לגרום לשינוי הדרוש בנושא אחסנת הדלקים בפרט, וחומ"ס בכלל.
4. למשרד להגנת הסביבה תקצי מזערי שלא יוכל לממש הלכה למעשה את השינוי הדרוש במצב החומ"ס במפרץ. ללא גיבוי תקציבי מובטח לרשויות, למפעלים, ולכוחות תמיכה אזרחיים, ישארו מסקנות הועדה על הנייר בלבד. בנוסף – הצהרות השר גדעון עזרא, במפגשים ציבוריים, ובתקשורת כאילו הנושאים הסביבתיים אינם הנושאים החשובים ביותר למדינה כיום, מעלים בספק את האפשרות שמקורות תקציביים כאלו ימצאו בעתיד הנראה בעין.
