חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

העצמאות של התעשייה במפרץ / ליאורה אמיתי

יום העצמאות תשע"ו 2016

ים כחול ושמיים, שתי סירות של נייר, הדייג יורד למים ורוכב על גב של דג אל האוצר[1]… אפשר היה לפתוח כך סיפור קסום, אלא שאז הגיעו הבריטים והקימו את הנמל וכעבור זמן קצר את בתי הזיקוק. מהשלב הזה, הפסטורליה המדהימה של הכרמל, הים והמפרץ קיבלה בעיטה חזקה מהאדם שהחליט לשלוט בה, לייבא לתוכה נפט גולמי שחור משחור ולייצר ממנו תזקיקי נפט בתוספת כל התעשיות הנלוות: פלסטיק, דשנים ושאר כימיקלים משאריות זיקוק הנפט. החיוניות של כל אלה לעולם שלנו בכלל ובפרט לבריאות האדם [קרי קיימות] – מוטלת בספק.

מפרץ חיפה הוא אזור של קצוות: מצד האחד – הר ירוק נושק לים כחול וחול צהוב ומן הצד שני נמל דלקים, מכולות, ספינות, נפט שחור, בתי זיקוק ומאות אלפי טונות של כימיקלים שמיוצרים, משונעים ומאוכסנים בו באופן יומיומי.

האם בין הקצוות הללו נוצר איזון בריא לבני האדם, שהם חלק מהסביבה הזו? באווירת יום העצמאות עולה שאלה נוספת לגבי מידת העצמאות של תושבי המפרץ, או ליתר דיוק – מי באמת מנהל במפרץ את חייהם?

עד כמה התעשייה מנהלת את האזור מאז הקמת בתי הזיקוק ועד כמה התעשייה מאיימת על הבריאות ועל הקיום של למעלה ממיליון תושבים שחיים ו/או עובדים, או עוברים באזור מפרץ חיפה והקריות מדי יום.

לא רק אמוניה

מפרץ חיפה הוא מחסן הדלק והכימיקלים של מדינת ישראל, קיימים בו ריכוזים של מאות אלפי טונות של חומרים מסוכנים שונים[2] בשטח מצומצם של כ 20 ק"מ רבועים. מיקומו של מאגר חומרים מסוכנים אלו בלב אחד האזורים המאוכלסים והצפופים ביותר בישראל הינו מקור לדיון מרכזי כבר שנים ארוכות. התחזוקה הלקויה והשינוע המסוכן של חומרים מסוכנים במפרץ חיפה – חוסף את תושבי האזור לאסון המוני העלול להיגרם לאוכלוסייה, במקרה של רעידת אדמה, תאונת דרכים, דליפה, אירוע חבלני או נפילת טילים בקרבתם. תושבי המפרץ חשופים גם לנזקים כספיים עצומים – מחקר שבחן את הערכים הכלכליים של נזקים הנגרמים מאירועי חומרים מסוכנים היפותטיים כתוצאה מתרחישים אפשריים של שלושת החומרים המסוכנים הנפוצים ביותר בתעשייה: אמוניה, ברום וגפ"מ קבע ערכים של מילוני ₪ – מליארדים.

ועדת הבדיקה המיוחדת של הכנסת בראשותו של חה"כ דב חנין, קבעה כבר ב 2014 שיש לערוך בחינה כוללת של המצב בו מרוכזים מפעלים וחומרים מסוכנים באזור כה מאוכלס. זו שאלה מדינית החייבת להיבחן במלוא הרצינות נוכח הסיכונים הקיימים באזור זה הן ברמה הביטחונית והן ברמה הבטיחותית. מדינת ישראל לעומת זאת פועלת בניגוד לכיוון הזה, לאחרונה אושרו תכניות להגדיל את הכמויות הללו באופן ניכר, בשלוש תכניות עיקריות: התכנית להרחבת בתי הזיקוק, תכנית קרקעות הצפון והתכנית להקמת נמל המפרץ.

חובה לעצור את המגמות של הגדלת האחסון, השינוע והיצור של החומרים המסוכנים במפרץ ולהגביר את הבקרה, הניטור והאכיפה על הפעילות התעשייתית שנכון להיום – מנהלת ומפקחת את עצמה. יש לשקול בכובד ראש לאילו תעשיות וחומרים מסוכנים מדינת ישראל באמת זקוקה, ואילו תעשיות וחומרים מסוכנים אינם נדרשים בהיקפים גדולים וגדלים.

ריבוי האירועים שהתרחשו בשנים האחרונות כמו גם הסכנה הרבה הגלומה בהם לאוכלוסייה של מאות אלפי בני אדם מחייבים להדק את האכיפה ולהחמיר את הענישה על עבריינים סביבתיים, כדי להבטיח את קיום החוק, להרתיע אחרים מפני הפרתו ולהגן כראוי על הציבור.

מי מזהם את האוויר במפרץ

במפרץ חיפה מרוכזים קרוב ל- 30 מפעלים כימיים ופטרוכימיים הגדולים במדינה. מאז הוקמה מדינת ישראל היה מאופיין האזור הזה כאזור בעל רמות גבוהות של זיהום אוויר, הן מבחינת הרכב החומרים והן בכמות.

חיפה והקריות הם אזורים אורבניים מאד צפופים, ומספר גדול של תושבים חיים בקרבה יחסית למתחם התעשייה. בנוסף, המאפיינים הטופוגרפיים של אזור מפרץ חיפה, וכן משטר הרוחות באזור מקשים על פיזור המזהמים ומגבירים את הסיכון לחשיפה של תושבים רבים לזיהום האוויר.

ויכוח קבוע מתנהל בנושא הזיהום באזור מפרץ חיפה, לגבי חלוקת האחריות בין גורמי הזיהום או מידת התרומה של כל גורם, למצב הגרוע. מנכ"ל איגוד הערים לאיכות הסביבה בחיפה טוען בכל הזדמנות, שהזיהום מתחבורה הוא המרכיב המרכזי במצב זיהום האוויר בחיפה.  לעומת זאת המחקר האפידמיולוגי הכי גדול בתולדות ישראל והאזור שנערך באוניברסיטת חיפה קובע חד משמעית – שהמקור לזיהום האוויר החמור וכן לפגיעה חמורה בבריאות התושבים היא התעשייה הפטרוכימית.

 

ההון שולט בשלטון

המקור האמיתי לזיהום האוויר החריג בחיפה שבמשך שנים מנסים לטשטש אותו – הם קשרי הון ושלטון ושתיקת הציבור למול הקשרים האלה המונעים מאינטרסים כלכליים, של בעלי הון והנטייה הקבועה של הרשויות להעדיף את האינטרס הזה ולא את טובת הכלל ובריאות הציבור. הרשויות, ועיריית חיפה בראשן, השקיעו מאמצים כבירים ב"ניקוי" תודעתי של המציאות במיוחד בעשור האחרון, באמצעות מערכת מצוינת של יחסי ציבור. הרצון להשפיע על עתיד וכלכלת העיר באמצעות מיתוג תדמית חיובית הצליח, חלקית: אכן רוב תושבי האזור אינם מודעים בכלל לבעיה החמורה שעמה הם ובני משפחתם מתמודדים יום יום, שעה שעה, בשונה מהמצב בשאר אזורי הארץ. אם הם היו מודעים, סביר להניח שהם היו פועלים במגוון דרכים, כדי לשנות את המציאות הזו. לתופעה הזו אנחנו קוראים בשם כללי: "שקט תעשייתי".

באזור מפרץ חיפה בולט במיוחד השקט התעשייתי: הרשויות מגוננות על התעשיות, ומשתמשות בדיווחים של המפעלים עצמם כדי להציג מצב שווא, של שיפור מתמיד באיכות האוויר. המפעלים מקפידים להחצין את השיפורים שלהם ולהסתיר היטב את המידע על תקלות ועל הזיהום החמור. התושבים "קונים" את המצג הזה, אף על פי שהחושים הבריאים שלהם מאותתים להם שהמצב אינו בריא בכלל. והמציאות הכללית בישראל, של מאבקי הישרדות, של פרטיים ושל החברה כולה – לא מותירים מרחב לפעול בנושא, שנראה לעיתים "שולי", לעומת נושאים בוערים של בטחון וכלכלה.

 

איפה תושבי המפרץ

"תושבי האזור חיים בהכחשה ומקווים לא להגיע בקרוב למחלקה האונקולוגית". את המשפט הזה בדיוק, אמרה לי נציגת ציבור אשר נפגשת עם מאות תושבים ופעילים בחיפה, מדי חודש. אנחנו מכירים היטב את מנגנוני ההכחשה שיש לתושבי ישראל, מול מכלול של בעיות קיומיות. וכאן, המציאות היא מורכבת עוד יותר כי באמת, דרוש מידע ורמה לא מבוטלת של העמקה בכדי להבין את עוצמת חומרתה.

כל עוד הציבור אינו מבין את חומרת הבעיה, ואינו דורש מהרשויות את הטיפול הראוי, המגמות הנוכחיות ימשכו: התעשייה תגדל, תזהם ותנהל את עצמה על חשבון בריאות הציבור ותמשיך להוות סיכון ממשי לחיי אלפי תושבים.

המצב שבו החברה עצמה, מסכימה לקבל על עצמה מציאות קלוקלת, הרסנית, כי אין בידה הרצון, העוז והיכולת לשנות, הוא זה שמאפשר לתעשייה לשלוט באזור ולהשפיע על חיי התושבים יום יום.

 


[1] מתוך: " אבא סיפור" / יונתן גפן

[2] גפ"ם [– גז פחמיני מעובה], דלקים שונים, אתילן, ברום, אמוניה ועוד

שתף

עוד באותו עניין

חדשות

סיכום פעילות העמותה בתקופת המלחמה

  אנחנו עוקבים מאז תחילת המלחמה אחר ההשפעות שלה גם ברמה המקומית, ובפרט על תפקוד הרשויות המקומיות הערביות. עבדנו בתקופה זו בתחומים אלו: ניטור ומעקב