מידע סביבתי ככלי לפעילות ציבורית
מידע תכנוני ומידע סביבתי הוא כלי חשוב ובסיסי בתהליכי תכנון ותהליכי קבלת החלטות בכל רשות שלטונית, מקומית ואזורית. יש חשיבות גדולה ביותר להזרמת מידע לציבור בכל מדיה תקשורתית. אזרחים מודעים הם אזרחים פעילים היכולים לעזור לרשויות למלא את תפקידן בתחום מעקב ופיקוח סביבתי, מניעה והסרת מפגעים. על כן חשוב שמידע חיוני יהיה נגיש לציבור: מידע תכנוני, מידע סביבתי (פליטות מזהמים לסביבה, בעיות ביוב, זיהום אוויר, קרינה ועוד). אזרחים ומקבלי החלטות שאמורים להשפיע על מדיניות התכנון צריכים להיות מוזנים ממידע אמין והרשויות הממונות על הכנת המידע מחויבות כלפי הציבור. השלטון הוא נאמן של האזרחים. כל פעולותיו וצעדיו של השלטון אמורים להיות לטובת האזרח והציבור. המידע שבידי רשויות השלטון, מצוי בידן עבור האזרחים והתושבים. שקיפות מעשי השלטון היא חלק בלתי נפרד מאחריותו כלפי הציבור וזרימת מידע מרשויות השלטון לאזרחים באופן שוטף, היא רכיב חיוני לבקרה ולפיקוח על מעשי השלטון, ולשיפור תפקודן של הרשויות בתחום השמירה על הסביבה והשטחים הפתוחים. ערך חשוב ביותר עבור המגזר האזרחי הוא חופש המידע, אבל חוק חופש המידע (התשנ"ח, 1998) עדיין לא הופנם בציבור, לא בארגוני האזרחים השונים, וגם לא ברשויות
חוק המידע הסביבתי
הצעת חוק המידע הסביבתי היא יוזמה של עמותת "אזרחים למען הסביבה בגליל", שנוסחה על ידי סטודנטים בקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב והוגשה לכנסת בשנת 2003 על ידי ח"כ ד"ר לאה נס. מטרת החוק לחייב פרסום מידע סביבתי לציבור הרחב. הרקע לחוק הוא חוסר היכולת לקבל מידע באופן מרוכז בנושא מסוים או על איזור גיאוגרפי מסוים ללא הזדקקות למשאבים ניכרים, זמן רב ובעיקר – הבנה עמוקה של הסוגיה שעומדת על הפרק. כל אלה מהווים חסמים לאזרח הפשוט בבקשו מידע מן הרשויות. במידה מסוימת ניתן לומר, שהצעת החוק נכתבה כמענה לבעיות שמובנות בחוק חופש המידע ובאופן יישומו.
מידע סביבתי הוא כלי חשוב ובסיסי בתהליכי קבלת החלטות ותהליכי תכנון בכל רשות מקומית ואזורית. יש חשיבות גדולה ביותר להזרמת מידע לציבור בכל מדיה תקשורתית. אזרחים מודעים הם אזרחים פעילים היכולים לעזור לרשויות למלא את תפקידן בתחום מעקב ופיקוח סביבתי, מניעה והסרת מפגעים. על כן חשוב שמידע חיוני יהיה נגיש לציבור: פליטות מזהמים לסביבה, בעיות ביוב, זיהום אוויר, קרינה ועוד. אזרחים ומקבלי החלטות שאמורים להשפיע על מהלכים שונים, צריכים להיות מוזנים ממידע אמין והרשויות הממונות על הכנת המידע מחויבות כלפי הציבור.
עד שנת 1998, בה נחקק חוק חופש המידע, נתפס המידע על ידי רוב הרשויות כנכסן הפרטי ולא כנכס הציבור לו הן משמשות כנאמן. האזרח הפשוט קיבל בדרך כלל מידע לפנים משורת הדין ורק לאחר שהציג את העניין האישי והפרטי שיש לו במידע אותו ביקש. הפסיקה של בתי המשפט דווקא תמכה במסירת מידע על ידי הרשויות, אולם בהעדר הנחיה מפורשת של המחוקק, הייתה לא אחידה. כיוון שחופש מידע הינו ערך ציבורי חשוב, קמה קאול' רחבה מאוד של ארגונים שקידמה את הליך החקיקה של חוק חופש המידע.
לצערנו, חוק חופש המידע )התשנ"ח, 1998) עדיין לא הופנם בציבור, לא בארגוני האזרחים השונים, וגם לא ברשויות. על פי הוראות החוק, ימונה בכל משרד ממונה שירכז את הבקשות על פי חוק חופש המידע, יקבל את המידע מהיחידות השונות של המשרד וינסח תשובה לפונה.
תהליך החקיקה: במהלך שנת 2004 ניהלנו מגעים ערים לשכנוע הגורם העיקרי ליישום החוק – המשרד לאיכות הסביבה. פגישות רבות התקיימו, שיחות ותחלופת דואר אלקטרוני, הביאו שינויים רבים להצעת החוק במטרה לגבש נוסח מוסכם לנו ולמשרד איכות הסביבה. בסוף יולי 2004, בימיו האחרונים של מושב הקייץ עבר החוק קריאה טרומית.
עם כניסתו לתפקיד של השר לאיכות הסביבה, ח"כ שלום שמחון, החליט המשרד לתמוך ברוח החוק, אולם תוך סייגים [1]. הושגה פשרה לתיקון לחוק חופש המידע אשר יכלול פרסום מידע על חומרים שנפלטים, מושלכים או מסולקים לסביבה. תקנות שיתקין השר, יגדירו באופן מפורט מהו המידע הסביבתי הספציפי שיש לפרסם.
ביום ג' 19/7/05 עבר החוק קריאה ראשונה.
ביום ד' 27/7/05 עבר החוק קריאה שניה ושלישית!
נוסח החוק שעבר קריאה שניה ושלישית [עמ' 3-4, במסמך]
