בלב אחד האזורים הירוקים בארץ, לא הרחק מנחל בצת ונחל כזיב, באזור התעשייה גורן, שוכן לו מפעל פרופאל להתכה ולמיחזור של אלומיניום. המפעל פולט עשן ומרעיש בכל שעות היום והלילה. התושבים, האירגונים הירוקים, המועצה האזורית והמשרד לאיכות הסביבה הכריזו מלחמת חורמה במטרד ובדיאוקסינים שלטענתם נפלטים ממנו; מנגד עומד בעל המפעל ומציג את התנור האקולוגי החדש שרכש ולא מבין מה רוצים מחייו. "בניתי בגליל מפעל שהוא מהמתקדמים בארץ ובעולם. אני מעסיק מאה אנשים מהאזור, ואם כבר מתחילים לבדוק, יש הרבה מפעלים שעומדים בתור לפני"
מפעל פרופאל, העוסק בהתכה ובמיחזור של אלומיניום, ממוקם באזור התעשייה גורן, בלב אחד האזורים הירוקים והיפים בארץ. שניים מנחלי האיתן האחרונים בארץ, נחל בצת ונחל כזיב, זורמים לא הרחק ממנו. על פי מסמכים שפירסמה אל"ס (אזרחים למען סביבה בגליל) בית ההתכה של המפעל מזהם את סביבותיו ופולט פיח ודיאוקסינים – מולקולות רעילות ש"רוכבות" על הפיח והאבק ומגיעות בסופו של דבר אל שרשרת המזון שלנו.
מסביב לפרופאל מגדלים לולי עופות ויש גם מטעים נשירים. בעמותת אל"ס יודעים לספר שב- ליל שבצרפת חוסלו לאחרונה אלפי בעלי חיים בחוות בהם התגלו זיהומים מדיאוקסינים, אבל בישראל אין אפילו מעבדה לבדיקת דיאוקסינים.
"מי שמאשר ובונה אזור תעשייה במרחק של 300 מטר מיישוב אחד ו- 30 מטר מיישוב אחר", אומרים שם, "באזור כל כך רגיש מבחינה הידרולוגית וגיאוגרפית, וכל כך מטוייל ומתוייר (בין נחל בצת לנחל כזיב וסמוך להם), צריך היה להתחשב בכך כאשר הוא בוחר את המפעלים שהוא מקים בו, כפי שהוא מחויב. תעשיית מתכת על כל מרכיביה, בוודאי שאינה עונה לקריטריונים הללו. על החורש הטבעי והפסטורלי שהיה כאן ונרמס, נשאר רק להצטער. וכבר הודה בפנינו המתכנן האזורי של המשרד לאיכות הסביבה במחוז הצפון שאזור התעשייה גורן הוא טעות היסטורית".
יהודה עופרי, קצין במילואים, מוביל את המאבק בשם אנשי גרנות. מרפסת ביתו צופה הישר אל מתקני מפעל פרופאל. גינה ירוקה ומטופחת, שבקיץ חלק ניכר מהחיים המשפחתיים מתנהלים בה, מוקפת חורש טבעי ובתווך דוקר את העין אזור התעשייה. עופרי מחזיק בתיעוד מרשים של פליטות עשן ממקומות שונים במפעל, בימים שונים ובשעות שונות. הבעלים של המפעל, יאיר לוין, נשבע שאין יום שהוא לא עוסק בתלונות המגיעות מכיוון גרנות. "לאנשים האלה יש זמן למלחמות ולי אין", הוא אומר. "אני פועל על פי התקנות והכללים של המשרד לאיכות הסביבה, אני אפילו מחמיר עם עצמי יותר מאשר הכללים דורשים. כל בדיקות הפתע של המשרד לאיכות הסביבה הוכיחו את זה. ההסבר לכל זה הוא פשוט מאוד: האנשים האלה, ועד הפעולה ובראשם עופרי, מתעסקים בלהרוס ואני עסוק בליצור. להרוס זה תמיד יותר קל".
איריס עופרי, אשתו של יהודה: "אנחנו מסתובבים ימים שלמים עם צריבות בעיניים וטעם מתכתי בפה. אנחנו מתעוררים בלילה מעשן מחניק, מסתכלים החוצה ורואים ענן שחור נודד אלינו. פיח נמצא בתוך רשימת המסרטנים הוודאיים, ומהמפעל הזה יוצא פיח לא רק מהארובה אלא גם מהאולם, הפתוח לכל הכיוונים. הסתירו מאיתנו את העובדה שיקום כאן מפעל התכה, אמרו שמדובר במפעל שלא מזהם בכלל, ואנחנו נתנו בהם אמון מלא".
המעקב אחר מפעל פרופאל, הסמוך ליישובים גרנות, גורן ואילון, נמשך בעמותה כבר יותר מחמש שנים. בעמותה התנגדו למפעל ההתכה הראשון שהוקם וגם למפעל הציפויים שהוקם לפני כשנה. הם מצביעים על מציאות לא מובנת שבה המשרד לאיכות הסביבה הכניס את מפעל פרופאל לרשימה הקצרצרה של ה"צדיקים בסדום" שלו, כשבבדיקות פתע שנערכו נמצא שהמפעל עומד בתקן, ומצד שני ארובות המפעל ממשיכות, לפי עדויות התושבים, לפלוט עשן שחור ומזהם והמפעל מוסיף לגרום מפגעי רעש שונים.
מנהל מחוז צפון במשרד לאיכות הסביבה, שלמה כץ, התנגד גם הוא להקמת המפעל ובפברואר 98' שלח מסמך המופנה אל איגוד ערים לאיכות סביבה. במסמך נאמר: "לאחר בדיקת החומר, דיון במשרד לאיכות הסביבה במחוז צפון והתייעצות עם הלשכה המשפטית אנו קובעים כי המפעל הנ"ל מוגדר כתעשייה בסיסית של מתכת ותעשייה מטלורגית. התקנון הקיים של אזור תעשייה גליל ג- 8863 אינו מתיר שימוש כזה. אבל למרות כל ההתנגדויות המפעל קם.
"מפעל פרופאל נתמך על ידי מהרגע שבו ביקש לעלות לקרקע", אומר אבי קרמפה, ראש המועצה האזורית מעלה יוסף. "אין הרבה אנשים שמוכנים לבוא להקים מפעל בגליל, רחוק מכל מקום, ואנחנו שמחים בכל מפעל שמגיע אל אזור התעשייה שלנו. צריך לדאוג לאיכות הסביבה, אבל קודם כל צריך לחיות ומפעל כזה מספק עבודה לאנשים מהאזור ומשלם לנו ארנונה. היו חוות דעת של המשרד לאיכות הסביבה שהראו שמדובר במפעל רגיש, אבל אפשר גם לשמור על הסביבה. במשך הזמן, אחרי שנבנה מפעל ההתכה, החלו בעיות של רעש ועשן. מצד אחד באנו בתלונות אליהם ומצד שני עמדנו בפרץ של לחץ התושבים שדרשו לסגור את המפעל. לי אין עניין סתם לסגור את פרופאל, אני רוצה שיישאר ושיעבוד לפי התקן, בלי חריגות. חשבנו שצריך להיות סבלניים איתו, ראינו שהוא משתדל ומכניס טכנולוגיות חדשות. הרגשתי שאני נמצא בין הפטיש לסדן, בין מפעל שרוצה להתפרנס לבין תושבים שרוצים חיים שקטים.
"אחרי תקלה חמורה במיוחד הוצאנו להם צו הפסקת עבודה, לפני חודש וחצי. משפחת לוין, היזמים, הם אנשים רציניים, בוודאי שאין להם כוונות לעשות עבירות. כיבדנו אותם על החלוציות וקיבלנו אותם יפה. אבל כל זה לא עומד בסתירה לעובדה שהם צריכים לעשות את העבודה כמו שצריך. אסור להם לזהם את הסביבה. החוק קובע שאסור שייפלט עשן שחור אפילו לשנייה ויש גם מגבלות של רעש. אז עם כל הכבוד לכספים שהושקעו, בסוף קובע מבחן התוצאה, וממנו עולה, שפרופאל ממשיך לזהם".
באזור כה רגיש, טוענים בעמותה, אין להקים מפעלי מתכת או מפעלים כימיים. במאי 98', סמוך לזמן הקמת המפעל, הגישה אל"ס עתירה לבית המשפט, נגד הוועדה לתיכנון ובנייה, איגוד ערים, מפעל פרופאל, המועצה האזורית והעומד בראשה בניסיון למנוע את הקמת המפעל ובית ההתכה הצמוד אליו. המפעל הוקם לפני חמש שנים, למרות ההתנגדויות. ולמרות מחאותיהם של חברי העמותה, המשיך המפעל להתרחב והשנה נוסף לו מפעל לציפוי אלומיניום ולצביעתו שהוא בעל מהות כימית (עפ"י חוות דעת מקצועית של רכז התעשיות של איגוד ערים לאיכות סביבה גליל מערבי – מק"ס).
פעילי העמותה ונציגים מהיישובים גרנות וגורן התארגנו לוועד פעולה שגייס גם את המועצה האזורית מעלה יוסף. בעקבות הפניות אל המועצה ואל העומד בראשה, אבי קרמפה, התחילו במועצה לפעול למניעת המפגעים הסביבתיים שלטענתם נגרמים מן המפעל. לאחרונה הוציא ראש המועצה צו סגירה למפעל. הבעלים של המפעל מיהרו להגיש צו מניעה ונכון לעכשיו המפעל עובד. הנושא עומד לעלות לדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה.
באוקטובר השנה כתב יהודה עופרי לאבי קרמפה מכתב מפורט ומצולם המתעד את השפעת המפעל על סביבותיו: "המפעל ממשיך לייצר מפגעים", כותב עופרי, "מצ"ב עדויות מצולמות של עשן שחור הנפלט הן מארובת תנור ההתכה והן מהתא המזין, קרי, עשן שאינו מסונן כלל… אלה עדויות שהספקנו לתעד, ויש עוד רבות כאלה שלא נקלטו בעדשת המצלמה. כידוע לך, כל אחת מאלה בפני עצמה, מהווה עבירה על חוק מניעת מפגעים סביבתיים. בנושא הרעש, לא רק שלא חל שיפור, אלא שכצפוי, לתזמורת הצטרף מפעל הציפויים החדש על מפוחיו ומנועיו…".
עופרי: "האינטרס האישי שלי הוא להקטין משמעותית את הסבל שלנו ושל ילדינו, למנוע מחלות עתידיות שלדעתנו הן רק עניין של זמן, ואף גורם לא יוכל לומר שלא ידע ולהינקות מאחריות לתוצאות. כותבים למפעל בהוראה מפורשת שפסולת האלומיניום לא תהיה מונחת בשום אופן על הקרקע, אבל הפסולת שלהם מונחת בוערת על הקרקע. אני רואה את הדברים האלה כל הזמן".
"זה מקרה קלאסי של חוסר צדק סביבתי", אומרת ליאורה אהרון, מנהלת אל"ס. "בקריות התושבים היו חזקים מספיק והצליחו לסגור את 'קליל'. גם במפעל האלומיניום החדש שהוקם בכרמיאל היתה התנגדות נחרצת של תושבי הסביבה ולכן לא הקימו בית התכה. אבל כאן מדובר באוכלוסייה מעטה יחסית וגם קשת יום. כאן לתושבים לא היה כוח רב למלחמות, אז קם להם מפעל התכה מתחת לאף".
מפעל פרופאל מייצר פרופילים מאלומיניום ולשם כך משתמשים במפעל גם באלומיניום ממוחזר. פסולת מאתרי בנייה מותכת במתקן מיוחד, אליה מוסיפים אלומיניום נקי ומהתערובת יוצרים את הפרופיל.
טענתם העיקרית של הירוקים נגד מפעל פרופאל היא הסכנה שהציבור נחשף אליה כתוצאה מהדיאוקסינים שלטענתם הוא פולט. מאחר שבישראל אין מעבדה המסוגלת לבדוק דיאוקסינים, קשה למדי להוכיח את הדברים.
DLCs, הדיאוקסינים, הם חומרים המיוצרים על ידי האדם והנמצאים בכמויות מזעריות באוויר. בחוות הדעת דיאוקסינים ופאורינים, מסמך שהגישה נציבות הדורות הבאים לכנסת בפברואר 2004, נכתב כי זיהום האוויר הוא הבעיה הסביבתית החמורה ביותר בישראל. ייחודם של הדיאוקסינים למולמזהמים אחרים הנפלטים לאוויר, לפי חוות הדעת הנ"ל, היא בכך שטווח פגיעתם הוא רחב והם פוגעים במגוון רחב של מערכות ביולוגיות בגוף האדם.
מתוך חוות הדעת: "ייחודם של הדיאוקסינים הוא בכך שהם מולקולות בעלות יציבות גבוהה ופוטנציאל לרעילות גבוהה הגורמות לפגיעה רב מערכתית באדם ובחי. עלייה בריכוזם בגוף האדם ומשך החשיפה הארוך אליהם, גורמים לעלייה בהיקף התחלואה והתמותה שהם הפועל היוצא מפגיעתם.
"כבר כיום קיימת בקרקע כמות דיאוקסינים העוברת במחזוריות, מגיעה אל שרשרת המזון ומתרכזת באדם. אקוטי במיוחד הוא המעבר הבין דורי הפוגע בשלבים הראשוניים של החיים… עקב היות מולקולות אלו יציבות ביותר אין הן מתפרקות ומצטברות לאורך זמן (יציבות לאורך עשרות שנים). לעובדה זו חשיבות מכרעת לעלייה המתמדת של כמות הדיאוקסינים הנמצאת בסביבת האדם".
אבל בישראל אין מערכות ניטור לקביעת ריכוזי דיאוקסינים באוויר וכן אין מערכות ניטור לקביעת הריכוזים הנפלטים ישירות מארובות המפעלים המזהמים עצמם. גם לא נערכות בדיקות לבדיקת ריכוז הדיאוקסינים באוויר, בקרקע, בשרשרת המזון ובבני האדם.
השבוע אמר זיו: "חומרי הגומי והפלסטיק שמגיעים יחד עם האלומיניום המיועד למיחזור, הם הגורמים העיקריים לדיאוקסינים. מי שהיה צריך לתת את האישורים להקמת המפעל היה איגוד ערים לאיכות סביבה. הם לא אישרו והיזמים, משפחת לוין, פנו אל המשרד לאיכות הסביבה, שנתן את אישור ההקמה. וזו בפירוש סטייה מתקנות אזור התעשייה".
מכל פליטונת קטנה עושים סיפור
הירוקים החלו את מלחמתם במפעל המתכת עוד לפני שהוקם. בעתירות שהגישו מאז נאמר בין היתר: "תוכנית המתאר החלה על אזור תעשייה גליל, תוכנית מתאר ג' 8863, קובעת במפורש בסעיף 8 להוראות התוכנית (רשימת תכליות) כי בשטח לתעשייה ומלאכה לא יותרו השימושים הבאים: תעשיית מזון בסיסית, תעשיית טקסטיל בסיסית, תעשיית נייר בסיסית, תעשיית מוצרים כימיים ומוצרי נפט וגז, תעשיית בסיסית של מתכת, שירותי תברואה, תשלובות מטלורגיות".
בעתירה שהוגשה בינואר 99' אומרת עו"ד בוכוביצקי בשם הוועדה המחוזית: "לטענתנו, ההיתר ניתן שלא כדין. התב"ע אוסרת על תעשייה בסיסית של מתכת וגם על תשלובות כימיות ומטלורגיות. לדעתנו ולדעת המשרד לאיכות הסביבה המפעל הזה הוא בגדר תעשייה בסיסית של מתכת שאסורה לפי התב"ע".
יאיר לוין, תושב קרית מוצקין, החל בבניית המפעל במאי 98' בהשקעה של כ- 30 מיליון שקלים. "אישרו לי להקים כאן מפעל, ובניתי בגליל מפעל שהוא מהמתקדמים בארץ ובעולם", הוא אומר השבוע. "המפעל שלי מעסיק מאה אנשים מהאזור, ואם כבר מתחילים לבדוק, יש הרבה מפעלים שעומדים בתור לפני. יש לי ביד בדיקות פתע שעשה לי המשרד לאיכות סביבה והן כולן תקינות. אגב, אחת התלונות של משפחת עופרי הוגשה בדיוק כשהיתה אצלנו נציגה של משרד איכות הסביבה והיא לא הבינה על מה הוא מדבר. פירקנו שותפות של מפעל דומה שהיה במפרץ ולא נזקקתי למפעל נוסף למחייתי. יכולתי לחיות רק מהריבית של מה שהיה בבנק. מדובר כאן בציונות, פשוט כך. החלטנו להקים תעשייה בצפון, רחוק מהצפיפות של אזורי התעשייה. באנו למקום שבו מינהלת האתר פשטה את הרגל ופורקה. מקום שבו צמחייה שהושקעו בה מיליונים נובלת כי לא משקים אותה ולא מטפלים בה, זה מקום שרק 10 אחוז מהתאורה שלו עובדת, שהכבישים בו רעועים ויש בהם בורות והקמנו כאן מפעל מתקדם ומפואר. השקענו מיליונים באיכות הסביבה. רכשנו תנור אקולוגי מיוחד, שרק חמישה כמותו קיימים בעולם. זאת היתה השקעה גדולה עם סיכון, אבל חשבנו שזה יהיה שווה".
"התנור האקולוגי זה משהו שבכלל לא הייתי חייב להתקין, גם התנור הקודם היה בסדר גמור אבל ראיתי את זה בתערוכות בעולם, ורציתי לרכוש לי אחד כזה. זה תנור שיש לו המון יכולות באיכות המוצר וגם באיכות הסביבה. הוא מזהם באופן משמעותי ביותר פחות מהזיהום שהתקן מתיר. ובכלל, אני משתמש בגז, שהוא מקור אנרגיה נקי, ולא במזוט ובסולר כמו שעושים מפעלים אחרים".
"קליל היה מפעל מפואר עם מערכת התכה מיושנת מאוד ולכן כנראה הוא לא היה ראוי לשימוש. אני קונה מקליל חומר מאוד נקי. הירוקים אמורים לשמוח שאני לוקח מקליל את החומר הזה, אחרת הוא היה גורם לזיהום גדול. אבל כשאני רוצה להסביר את כל הדברים האלה, לא נותנים לי הזדמנות. לקראת ההקמה של מפעל הציפויים, לפני שנה, אירגנתי יום עיון. הזמנתי אדריכלים, מתכננים, אנשי מעבדות, אנשי איכות סביבה וגם את אל"ס. אבל אל"ס העדיפו להישאר בבורותם, ובמקום לבוא הם אירגנו נגדי הפגנה בשער המפעל. התייחסתי לכל תלונה שקיבלתי, לכל מילה שאמרו לי. המסקנה שלי מכל הסיפור הזה היא שככל שאנשים מתייחסים יותר לסביבתם, כך נטפלים אליהם יותר. למפעל כמו שלי צריך להצדיע, צריך לכתוב עלינו כתבות תדמית חיוביות. יכול להיות שהייתי צריך להישבר ולהפחית את האנרגיה שאני משקיע בדברים הקשורים לאיכות הסביבה".
"מכל פליטונת קטנה עושים סיפור. זאת לא חוכמה לשבת 24 שעות ביממה עם מצלמה ולתעד את מה שמבחינת החוק מותר לנו לפלוט. לפעמים מדובר בכלל באדי מים ממערכת הקירור".
ביוני 2000 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, אבל גם אז לא נרגעו הרוחות. באל"ס טענו כי בסיכום דרישות סביבתיות שהוגשו למפעל פרופאל באוקטובר 99', התבקשו בעלי המפעל, כתנאי להפעלת מחלקת התכה ויציקה, להתקין מערך איסוף לכל פליטות האוויר מכל מתקני ההתכה והיציקה במפעל. המדידות שפורטו שם מעולם לא נעשו. המפעל גם התבקש לערוך סקר רעש שמעולם לא נעשה. כשנה לאחר חתימת הסכם הפשרה קיבל מנהל המפעל מכתב מליאורה אהרון ובו התראה לפני עתירה על ביזיון בית משפט, בעקבות הפרת תנאי ההסכם. המשרד לאיכות הסביבה ערך סיור פתע במפעל וגילה חריגות בתנאי היתר הרעלים ומתנאי רשיון העסק. ההמשך רצוף דוחות על בדיקות שלא נעשו, מאבקים סביב הקמתו או אי הקמתו של מפעל הציפויים. במהלך יולי 2003 חובר גם אבי קרמפה אל הירוקים, מודה שעשה טעות עם המפעל ומבטיח לפעול להפסקת המפגע. התושבים, מצידם, לא מפסיקים ללחוץ, מפגינים מול שערי המפעל וחותמים על עצומה שהעתק שלה נשלח אל השרה לאיכות סביבה.
מי אוכף את החוק
הפליטות לאוויר העומדות בתקן, אומרים בגרנות, הן פליטות מהארובה. בדיקת הפתע בארובה נעשתה כמו במסדר המפקד והמפעל ידע על הבדיקה והפעיל נוהל מיוחד לקראתה. פליטות אחרות הן אסורות בתכלית. והרי רוב הזמן קיימות פליטות של עשן, כולל עשן שחור מפתחים אחרים שאינם ארובה. קרי, פליטות אלה אינן מסוננות כלל והן רעל.
בביתם של יהודה ואיריס עופרי נערכו מספר בדיקות רעש, ביום ובלילה. ב-15 באוגוסט השנה,בעקבות בדיקה, נכתב: "…הרעש המותר בשעות הלילה הוא 40 דציבלים. רעש הרקע על פי הערכתנו הוא נמוך בשעות הלילה, כך שאפשר לחשב שהרעש כתוצאה של פעילות המפעל הוא 43-44 דציבלים, הרעש הוא בלתי סביר בשעות הלילה… המלצה: הורדת מפלס הרעש על פי ייעוץ מקצועי או שהמפעל לא יעבוד בשעות הלילה".
החוק למניעת מפגעים סביבתיים מעניק לאדם הנפגע ממפגע סביבתי זכות לתבוע סעדים כגון צו מניעה, צו לתיקון המעוות או צו למניעת הישנותו של המפגע, וזאת נוסף לכל סעד אחר על פי כל דין. הגדרת מפגע סביבתי כוללת בין היתר זיהום רעש, אוויר, ריח ומים; זיהום פסולת, חומרים מסוכנים וקרינה. עד לתיקון החוק יכולים היו רק הנפגע עצמו או עמותה סביבתית, שלפחות אחד מחבריה נפגע, להגיש תובענה נגד הגורם המפגע. בתיקון החוק נקבע כי כל אחד מהגופים המנויים בתוספת לחוק המועצה לגנים לאומיים, שמורות טבע ואתרים לאומיים וכו', יכול להגיש תובענה ללא הצורך להוכיח כי אדם מסוים נפגע, וזאת כל עוד הוכח קיום המפגע הסביבתי.
הירוקים טוענים שטוב שיש חוק, הבעיה היא שאין מי שיאכוף אותו. "מי שצריך היה להיות כלב השמירה בכל הסיפור הזה זאת אל"ס, שאנשיה בכלל לא יכולים להיכנס אל תוך שטח המפעל כי הם ייחשבו מסיגי גבול", אומרת אהרון. "אין לנו מספיק כוח אדם ומשאבים כלכליים לערוך את הבדיקות שהיינו רוצים לערוך. לפי הסכם הפשרה, פרופאל היה אמור לערוך דגימות שפכים ארבע פעמים בשנה. בפועל, נעשתה דגימה ראשונה אחרי ארבע שנים ונמצאו בה חריגות של פי 700 מהתקן. כל זה מגיע בסופו של דבר למים, כמובן. אף אחד לא אוהב לרדוף אחרי מפעלים כאלה. ראשי מועצה צריכים את הארנונה שלהם, בעלי הצימרים רוצים שהתיירים ימשיכו לבוא ולא יברחו בגלל מפעלים מזהמים. ואותנו מורחים עם סיפורים על תנור אקולוגי, שכל המטרה שלו היא הגדלת התפוקה, מה שאומר הגדלת הזיהום. הטיעון של יאיר לוין על כך שהוא מספק מקומות עבודה הוא טיעון מצוין, מבחינתו, אבל צריך לדאוג גם לבריאותם של העובדים וגם לא לפלוט רעלים לסביבה. הבעיה היא שבהעדר חוק ותקנות בעניין מניעת זיהום אוויר- מסתבר שבישראל הכל מותר".
ב- 1970 נחקק חוק האוויר הנקי האמריקאי- The Clean Air Act3 . חוק זה היה תיקון של חקיקה מוקדמת והרחבה שלה. החוק הוא האמצעי המרכזי למניעת זיהום ולשיפור איכות האוויר בארצות הברית, והוא דן בכל מקורות זיהום האוויר החשובים.
אבל בישראל מפוזרים הדינים העוסקים במניעת זיהום אוויר ממקורות הזיהום השונים, ברמות שונות של חקיקה. קיימות מספר הוראות בחקיקה הראשית, אשר מכוחן מותקנת חקיקת משנה לסוגיה ומוצאים צווים ותקנות, אבל אין בישראל חקיקה ראשית המיועדת כולה לשמירה על איכות הסביבה, כמו במדינות אחרות. עובדה זו מסבירה את הקושי הקיים בניסיונות לפקח ולשמור על איכות משאב האוויר בישראל.
אהרון: "נקטנו שורה של פעולות לקראת תביעה ואנחנו עומדים לעשות את זה עם עמותת אדם טבע ודין, המצטרפת אלינו בתביעה הזאת. מה שעצר אותנו היה התנור האקולוגי המדובר, אבל עכשיו כשהבנו שהזיהום רק מתגבר, אנחנו לא מחכים יותר. התביעה שלנו תתחלק לשניים: תביעה נזיקית והעובדה שהמפעלים קמו בניגוד לתקנות".
עו"ד עמית ברכה מעמותת אדם טבע ודין: "מיצינו את כל דרכי ההידברות עם מפעל פרופאל, אך ללא תוצאות שייטיבו עם תושבי האזור הסובלים קשות מזיהום אוויר מתמשך כבר כמה שנים. זיהום האוויר, הרעש, הפיח ומטרדים קשים אחרים שגורם המפעל הם סכנה בריאותית ישירה לתושבים הגרים בצמוד למפעל ולא נותרה בידינו הברירה להגיש תביעה אזרחית נגד מפעל פרופאל. הזילזול והפגיעה בתושבים חייבים להיפסק".
עופרי, במקביל, מכין תביעה משלו נגד הרשות המקומית, המשרד לאיכות הסביבה ויאיר לוין.
המשך יבוא.
קראו עוד: פרופאל ללא הפסקה
