logo Citizens for the Environment
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עדויות נוספות ממפעל המוות 2005

מאתיים חולים, שלושים מתים, והרשימה מתארכת מיום ליום. עובדים ששתקו במשך שנים ומשפחות שאיבדו את יקיריהן מתחילים לדבר על החשיפה המתמשכת לחומרים מסרטנים במפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו ועל המחלות קטלניות שחלו בהן. בעקבות תחקיר "7 ימים" הוחלט שהמפעל לא יפתח מחדש, וכונס הנכסים פתח בחקירה. עובדי המפעל הגישו השבוע (1.2.05) תלונה במשטרה נגד ההנהלה ויו"ר הועד שלהם.

מאת: גיל מלצר / ידיעות אחרונות. פורסם ב- 7 ימים ב – 4.2.05

מרדכי הרר עלה לישראל מרומניה ב-1947 באוניית מעפילים. בסיום שירותו הצבאי השתקע בקריית-ביאליק, שם הכיר את ימינה, אחות בטיפת חלב, שהפכה לאשתו ואם שלושת ילדיו. ב-64' נכנס בפעם הראשונה בשערי המפעל שבו יעבור ב-27 השנים הבאות: תעשיות אלקטרוכימיות בעכו. הוא התחיל כפועל פשוט במתקן הפי-וי-סי, אבל מסירותו יוצאת הדופן לעבודה הביאה אותו בתוך שנים מעטות לתפקיד מנהל מתקן. ב-77' אף נבחר כעובד המצטיין והוזמן לטקס חגיגי שנערך באותה שנה בבית הנשיא בירושלים.

האירוע, מספרת היום אלמנתו, היה מרשים וריגש עד דמעות גם את בעלה, שלמרות גובהו – 1.96 מ' – היה בעל נפש עדינה. אבל כבר אז ידעו שניהם שאור הזרקורים, כוסות היין ותהילת הרגע מכסים רק לערב אחד על מה שהתרחש באמת באותו זמן – במפעל ובגופו של הרר. את האמת הכירו רק הרר וחבריו למפעל, ובמשך שנים סירבו לחשוף אותה בפני גורמים חיצוניים.
"מוטי היה אחד העובדים שנשלחו לנקות את מכלי הענק, והיה יוצא משם רק לאחר שהיה מתעלף", מספרת בדמעות ימינה הרר. היא מדברת על מכלי גז ה-VCM הרעיל והמסרטן, שאליהם נשלחו עובדים מדי יום תוך סיכון חייהם. הסוד ששמרו עליו במשך שנים רבות הכניע בסופו של הדבר את הרר ורבים מחבריו לעבודה במפעל.
ב-91' תקף הסרטן את הרר בצורה קשה, נדירה ומהירה ביותר. בפברואר אובחן בבדיקת דם שגרתית חוסר בכדוריות דם לבנות. בתוך זמן קצר הופיעו שטפי דם על גופו, ועד מהרה הגיע לחדר המיון של בית החולים בנהריה. האבחנה היתה חד-משמעית: אנגלוסרקומה. סרטן כבד נדיר ביותר, שכמותו התגלו בישראל רק שני מקרים. המחלה מקושרת בספרות הרפואית ישירות לגז הVCM-. ביום חורף גשום בנובמבר, עשרה חודשים בלבד לאחר האבחנה הראשונה, ליוו מאות מעובדי המפעל ובני המשפחה את העובד המצטיין מוטי הרר בדרכו האחרונה. ארבע שנים נוספות נאבקו בני המשפחה מול חברת הביטוח של המפעל על הכרה באחריות למותו, עד שהגיעו לפשרה כספית.
אפרים מררו הגיע לישראל כנער, לאחר שבנס הצליח לחמוק ממחנה ההשמדה הנאצי בטרבלינקה. עשרים שנה מאוחר יותר, באמצע שנות השישים, השתלב כפועל ייצור במתקן לייצור פי-וי-סי. כמו הרר, גם מררו היה מסור מאוד לעבודתו והתקדם בתוך שנים ספורות לתפקיד מפעיל ראשי. אשתו ג'ני, ניצולת שואה: "הוא אהב את העבודה ואת המפעל, וגם כשבקושי נשם וידע שזה קשור לעבודה ולחומרים שהוא נחשף אליהם, סירב להפסיק לעבוד. אפילו לא לרגע".
התקף הלב הראשון של מררו אירע בתוך המפעל בתחילת שנות השמונים. זמן קצר לאחר מכן הגיע השני, ורק לאחר השלישי פרש מעבודתו, בהוראת רופאי המפעל. ב-91', במלחמת המפרץ הראשונה, נפטר מאירוע מוחי בעת שניסה לחבוש מסיכת גז. רק לאחר מותו, מספרת ג'ני מררו, אזרה אומץ ותבעה את המפעל. היום, תשע שנים מאוחר יותר, עדיין נמשך מאבקה של האלמנה הקשישה בחברות הביטוח של המפעל.
לא רק עובדים במפעל נפגעו. ניצב בדימוס רמי זלינגר, מי שפיקד על "לשכה 60" המפורסמת, שחקרה את אייכמן לאחר לכידתו, לימים מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, שימש לאחר פרישתו מהמשטרה בסוף שנות השישים כנציג הבעלים בהנהלת המפעל. במשך חמש שנים הגיע זלינגר למפעל מדי יום, לעתים מלווה בילדיו, ועבר בין כל המתקנים.
"כבר כילד חשנו בסכנה המרחפת על המקום", אומר בנו, גדעון זלינגר, "לא רק בגלל הריחות הקשים אלא בעיקר מתוך הסיפורים של אבא על המקום". ב-72, במהלך בדיקה שגרתית אצל רופא המפעל, אובחן זלינגר כסובל מסרטן הריאות. לפני תום אותה שנה הוא נפטר מהמחלה. "גם לנו, למשפחה, וגם לאבא לפני מותו היה ברור שלמחלה יש קשר ישיר למפעל ולחומרים שהיו בו. במשך שנים ארוכות לאחר מותו עוד דיברנו על כך שהמפעל בעצם הרג את אבא".
ניצב משנה בדימוס פסח פרלמן הגיע לתעשיות אלקטרוכימיות לאחר שירות מפואר במשטרה כמפקד בית הספר לשוטרים וכסגן מפקד המחוז הצפוני. חמש שנים שימש פרלמן קצין הביטחון והמינהלה של המפעל. בתו אסתר מספרת שכבר אז, באמצע שנות השמונים, דיבר אביה על הסכנות הטמונות במפעל: "הוא כל הזמן דיבר על כך שהעובדים נושמים אוויר לא בריא, שהתנאים אינם טובים ושמדובר במפעל רעיל".
בערב שמחת תורה 1991, הבחינו לפתע בני משפחתו כי צבע עורו הצהיב. חייו של האיש החסון והבריא, מספרת בתו, התהפכו ברגע. אבחנת רופאי בית החולים בנהריה היתה מהירה: סרטן בלבלב וגרורות בכבד. במרס 92', חמישה חודשים לאחר האבחון הראשוני ובעודו עובד במפעל, נפטר פרלמן. לבני משפחתו אין ספק שהעבודה במפעל הביאה למותו.
הטלפון לא מפסיק לצלצל

הרר, מררו, זלינגר ופרלמן הם ארבעה שמות ברשימה ארוכה מאוד של עובדים שנפטרו, לטענת משפחותי הם, מסרטן וממחלות קשות אחרות במהלך או לאחר עבודתם בתעשיות אלקטרוכימיות בעכו. יעקב כהן עבד ככימאי מעבדה במשך 30 שנה, עד שבשנת 2000, במהלך עבודתו, נפטר מסרטן הלוע והותיר אחריו אישה וחמש בנות. לעובדיה סבח היו 11 ילדים. משך 31 שנה, כאיש תחזוקה, נכנס ויצא מכל המתקנים והמכלים במפעל. בנו סיפר שאביו אהב את עבודתו ואת חבריו לעבודה עד יומו האחרון. סיבת המוות: סרטן בכבד.

ארמונד אדרי נפטר מאי-ספיקת כליות. חיים המר ודניאל לסרי- מסרטן ריאות. רפאל אטיאס נפטר מהתקף לב, ועוד לפני כן איבד את הראייה באחת מעיניו. אפרים תיכון, אליעזר פרקש, סולומון חאלאווה וחמזה, צעיר בן 30 מהכפר ג'וליס נפטרו מסרטן במהלך עבודתם במפעל.

עו"ד ארז שניאורסון, המייצג את העובדים החולים בתביעת ענק נגד הנהלת המפעל, בעליו וחברות הביטוח, מספר כי מאז פרסום הכתבה "מפעל המוות" (ב-7.1.05), הטלפון במשרדו אינו מפסיל לצלצל ורשימת החולים והמתים ממשיכה לגדול. לדבריו, "הקבוצה הראשונה מנתה כמאה תובעים, ביניהם עובדים שחלו או בני משפחה של עובדים שנפטרו, אך מאז ובעקבות הכתבה עומדת כיום הרשימה על מעל מאתיים עובדים חולים וכשלושים בני משפחה של עובדים שנפטרו. כל הפניות נבדקות מיד על ידי רופאים תעסוקתיים מהצוות שלנו, ובמרבית המקרים אכן נמצאים ממצאים המצביאים על מחלה או מוות בשל חשיפה לחומרים המסוכנים במפעל".

למחרת פרסום הכתבה פנה ח"כ אילן שלגי, שהחליף למשך תקופה קצרה את השרה יהודית נאות ז"ל בתפקיד השר לאיכות הסביבה, אל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בדרישה לפתוח בחקירה פלילית לבדיקת התנהלות המפעל. פניות דומות הופנו אל ראש הממשלה, אל שרים נוספים ואל פרקליטות המדינה על ידי השופט בדימוס שלמה שוהם, העומד בראש האגף לדורות הבאים בכנסת, מטה המאבק של אזרחים למען הסביבה בגליל והקואליציה לבריאות הציבור. שבועיים לאחר פרסום הכתבה הכריז השר לאיכות הסביבה החדש, שלום שמחון, כי הורה על הפסקת כל מו"מ לחידוש פעילות המפעל ופתיחתו מחדש, ואף הצהיר כי לא יאפשר את פתיחתו בעתיד.

שלמה שחר, כונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל, אשר מונה לפרק ולמכור את המפעל לאחר סגירתו, מסר כי בימים אלה עומד משרדו למנות חוקר חיצוני לבדיקת ממצאי התחקיר וממצאים אחרים שנאספו על ידי נציגיו. השבוע פנתה קבוצת עובדים מהמפעל למשטרה, יחד עם מטה המאבק של הקואליציה לבריאות הציבור, והגישה תלונה פלילית נגד הנהלת המפעל ויו"ר ועד העובדים.

 

תו הזהב


בינתיים ממשיכות להצטבר עדויות על הניהול הלקוי של מפעל ועל התעלמות גורמי האכיפה מבעיות שנגרמו כתוצאה מכך. המשרד לאיכות הסביבה, שהעניק למפעל המזהם ב-2001 פרס של 200,000 שקלים על תרומתו לאיכות הסביבה, לא היה הגורם הממשלתי היחיד ולא הראשון שבחר בתעשיות אלקטרוכימיות כמפעל מצטיין.

בשנת 2000 העניק מכון התקנים הישראלי למפעל את תו התקן ISO 14001, תו תקן בינלאומי יוקרתי לניהול מערכת סביבתית, המוענק אך ורק למפעלים העומדים בדרישות בינלאומיות מחמירות הנוגעות לשמירה על איכות הסביבה. מכון התקנים הישראלי לא הסתפק בכך: ב-2002 העניק למפעל בטקס מפואר גם את "תו הזהב", תו התקן היוקרתי ביותר של מכון התקנים הישראלי. התו מקנה למפעלים הכרה בינלאומית של מפעל החותר לשמירה על איכות הסביבה, ובעיקר מהווה כרטיס כניסה למועדון המכובד שבו חברים מפעלים וארגונים מכל העולם, הנעזרים בתקן זה בהתקשרויות עסקיות בינלאומיות.

ורד אורן, דוברת מכון התקנים: "תו התקןISO 14001  ניתן למפעל תעשיות אלקטרוכימיות בשנת 2000, לאחר שהמפעל הגיש תוכנית שאושרה על ידי המשרד לאיכות הסביבה". רק ב-2003, זמן קצר לפני סדרת הפיצוצים שהובילה לדליקה במפעל ולזיהום העיר עכו וסביבתה בענני חומרים רעילים, החליט מכון התקנים לשלול מהמפעל את תקן מערכת הניהול הסביבתי. לדברי אורן, "מבדקים שביצע המכון הצביעו על כך שהמפעל לא עמד ביעדים שנקבעו".

בכתבה נכתב כי בשנים 2001-1996 הועסק מנדי בראון, חבר מועצת עיריית עכו ומחזיק תיק איכות הסביבה, במפעל תעשיות אלקטרוכימיות תמורת שכר שנתי גבוה. בראון אישר כי אכן שימש כיועצו של המנכ"ל אמיר אנדוולט, אך רק לאחר שסיים את תפקידו בעיריית עכו ופרש מעבודה ציבורית. כעת מתברר כי בראון המשיך לעבוד בעיריית עכו בשכר גם בשנים שבהן קיבל שכר מהמפעל.

"מנדי בראון שימש כחבר מועצת העיר עכו וכמחזיק תיק חזות העיר בין השנים 1998-1993", מסרה דוברת עיריית עכו מירב צוקר. "בשנים 2001-1999 שימש כעוזרו של ראש העיר, ד"ר שמריהו בירן. מר בראון לא קיבל שכר כחבר מועצת העיר, וכעוזר ראש העיר הועסק בחצי משרה וטיפל בהקמת יד לבנים". ד"ר שמריהו בירן מסר כי לא ידע דבר על עיסוקיו הנוספים של עוזרו במפעל תעשיות אלקטרוכימיות, וכי לו היה יודע לא היה מעסיקו בתפקיד. בראון אישר כי לא דיווח לעירייה או לראש העיר על העסקתו במפעל, ואמר כי כעובד בחצי משרה אינו מחויב בכך.

 

התחקיר המלא: "מפעל המוות" / גיל מלצר "ידיעות אחרונות".

שתף

עוד באותו עניין

חדשות

סיכום פעילות העמותה בתקופת המלחמה

  אנחנו עוקבים מאז תחילת המלחמה אחר ההשפעות שלה גם ברמה המקומית, ובפרט על תפקוד הרשויות המקומיות הערביות. עבדנו בתקופה זו בתחומים אלו: ניטור ומעקב