במסגרת 'הוועידה השנתית למדע וסביבה' של האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה נערך דיון (23.6.16) בנושא עקרון הזהירות המונעת בחקיקה סביבתית.
4 חוקים סביבתיים בישראל מתייחסים מפורשות לעקרון הזהירות המונעת:
- חוק אוויר נקי, התשס"ח- 2008
- חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, התשע"א-2011
- חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ו-2006
- חוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה -חובות דיווח ומרשם) התשע"ב-2012
עו"ד ג'מילה הרדל-ואכים, מנהל המחלקה המשפטית בעמותת אזרחים למען הסביבה השתתפה בדיון ואמרה:
במפרץ חיפה מצופה שעקרון ההיזהרות המונעת יופעל אפילו בגרסה האוסרת כל פעולה כשאין וודאות שהיא לא תגרום נזק בעתיד. בגלל הזיהום הגבוה, הריכוז הגבוה של התעשייה והנזק המוכח בצורת תחלואה עודפת ביחס לשאר התושבים ועוד.
בפועל העיקרון בישראל הוא רק סיסמא, כמו שבחקיקה הוא אומץ רק בסעיפי המטרות, גם בקבלת החלטות סביבתיות ותכנוניות קריטיות אחרות, הוא לא מיושם בפועל. העקרון נדרש לא רק כדי למנוע נזק עתידי אלא גם כדי לשפר מצב קיים: "יישום העקרון היה אמור לבוא לידי ביטוי במספר דרכי פעולה שכיום לא ננקטות במפרץ חיפה כמו נקיטת פעולות למניעת הנזק: התכנית הלאומית שמקדם המשרד להגנת הסביבה היא אוסף של פעולות נקודתיות קטנות ללא כל תוספת תקציבית וללא החמרה משמעותית באכיפה ובתקינה כשבמקביל הוא מאשר לתעשיה להתרחב ואף תוך מתן פרשנות מקלה לחוק אוויר נקי גם בהיתרי הפליטה החדשים למפעלים. משרד הבריאות כמעט ולא נוקט שום פעולה בעניין. יישום נכון של העקרון היה אמור להביא גם להקלה על הציבור בהליכים משפטיים נגד הגופים המזהמים באמצעות היפוך נטל ההוכחה והעברתו מהציבור למזהם הפוטנציאלי ולגופי הפיקוח והאכיפה, אבל בפועל המצב הוא הפוך ובתי המשפט מחמירים מדי (במעט התביעות שיש), ולכן אנחנו לא רואים כמעט תביעות".
